הפסקת אש משמעותה נצירת אש. אין התקדמות של הכוח התוקף, הכוח המותקף מקבל עליו את הכללים, ומשלב זה ואילך יושבים למו"מ.
אצלנו ב"שכונה" כל כללי המשחק חרבו. יש לנו אויב מוזר ביותר, ומוזרותו היא מסוכנותו: הכללים היחידים הם חוסר הכללים. יורים מבתי אזרחים, משתמשים בבתי חולים ובמסגדים כמחנות צבא, מחזיקים אזרחים כבני ערובה ומה לא. האם אנו חייבים להמשיך לפעול על פי הכללים המקובלים? זו אחת הדילמות הקשות ביותר של צבא הומני כמו שלנו.
הפרדוקס הוא שמלחמה לעולם לא תהיה הומנית. בעת הזו, אני כממשל צריך לעשות הכל כדי למנוע מצב שבו חייל שלי נפגע. המשמעות היא לא ליצור מגע עם האויב או ליצור מגע תוך כדי שימוש בכוח אש סביר שיצמצם את הפגיעה באנשיי, גם אם בעיני אחרים זה יישמע לא סביר.
אילו פעולות עלינו לנקוט? ראשית, להמשיך לחבוט בחמאס בכל מטרה ידועה, קטנה כגדולה, ובלשונו של אבי: "נחש - צריך לתת בו בראש". שנית, להפעיל חזק את המודיעין ולעשות מאמץ עילאי לפגוע בראשי חמאס. אם הם מסתתרים מתחת לבית חולים, מקובלת עלי התפיסה כי צה"ל יקים בית חולים שדה במעבר רפיח ויאשפז בו את כל הנפגעים בעזה. כך תתאפשר פגיעה באגפים מסוימים של מה שקרוי בית חולים, מתוך כוונה מוצהרת לפגוע בראשי חמאס. שלישית, צריך לתת לצבא לעבוד באופן שקול ומקצועי ולפוצץ את כל המנהרות הידועות כהתקפיות וכתומכות לחימה.
אנו, האזרחים שחיים על אדמת הלס, הכורכר והחול, חשנו שמשהו מתרחש מתחתינו. עתה הכל גלוי וידוע, ומפחיד. על הממשלה להורות לצה"ל לחסל את איום המנהרות כדי להחזיר לתושבי הדרום את תחושת הביטחון שאנו כה זקוקים לה.
הכותב הוא ראש המועצה האזורית חוף אשקלון