בימים האחרונים נשמעות דעות מפי מביני דבר כי אפשר לעבור מתהליך צבאי - כלומר מלחמה - לתהליך מדיני, ובאמצעותו להביא לפירוז עזה מנשק. זהו אוסף של דיבורי סרק בלתי מציאותיים.
אי אפשר להביא ליישומו של הסדר מדיני בעזה ללא מנוף שבו מגולם כוח. להבדיל מלבנון, שבה חיזבאללה שואף להשיג לגיטימציה פוליטית, בעזה חמאס שולט בכוח טוטליטרי ואינו זקוק ללגיטימציה. נניח שחמאס יחתום על הסכם לפירוז רצועת עזה, תישאל מייד השאלה: מה יקרה אם ההסכם לא יכובד על ידיו? היכן המנוף שיכריח את חמאס לכבד את ההסכם?
המנוף היחיד שיוכל לפעול בטווח הקצר הוא צבאי. צה"ל עדיין לא הכריע את חמאס במערכה. ארה"ב, מצרים ובוודאי הרשות הפלשתינית של אבו מאזן - לא מעוניינות לעשות זאת. כך שביום שאחרי, אם חמאס לא יכבד את הסכם הפירוז - לא יקרה דבר למעט פטפוטי סרק פוליטיים.
המנוף הכלכלי אף הוא על הפרק, אך כוחו מוטל בספק. אם כיום, תחת הרוגים רבים, מבנים חרבים וכלכלה משותקת - חמאס לא נלחץ ונכנע, מדוע שיילחץ בעתיד? זאת ועוד, לחמאס יש נוסחה מצוינת להיחלצות מלחץ כלכלי - פתיחה באש על ישראל. מהלך שכזה מביא את ישראל לתגובה, להתערבות בינלאומית בנעשה ברצועה ולהזרמה פוטנציאלית של כסף קטארי, ואולי אף אמריקני, לעזה.
אז אם רק הצבא יכול להכריע ולהפעיל מנוף אפקטיבי - עלינו לשדר זאת בהתאם. השר סילבן שלום אמר השבוע בערוץ 2 כי "מפקדי צה"ל רוצים לחזור הביתה בשלום". זו אמירה מסוכנת מעין כמותה. לאמירה שכזו מאזינים כולם, משני צידי המערכה. מהאמירה כי מפקדי צה"ל אינם רוצים להמשיך בלחימה, חמאס עלול להתחזק ברוחו ואולי להיחלץ מהתמוטטות. חיילי צה"ל שומעים זאת וסבורים כי מפקדיהם אינם רוצים להילחם. זו טעות קשה לעת הזו: צה"ל מכין תוכניות, יוזם מהלכים ועושה את מה שצבא אמור לעשות. עליו, כדברי בן־גוריון, "להיות סוס דוהר שהדרג המדיני אמור לרסנו".
תא"ל (מיל') עודד טירה היה קצין תותחנים ראשי
