כבר לא "הארץ" שלנו

אני זוכר את הרגע שבו התקשר אלי אסעד שיבלי, מנהל בית הספר התיכון בשיבלי - אום אל־גנם, והודיע לי שבפאריס מת גיסו, עומאר מסאלחה. הדבר לא בא לי בהפתעה. נפגשתי עם עומאר כשנה קודם לכן בתל אביב ולמרות האופטימיות ששפע, ניכרה עליו המחלה הקשה. ובכל זאת, היתה זו בשורה קשה.

את עומאר פגשתי לראשונה בשנת 2007 בכינוס השנתי של ה־World Public Forum ברודוס. זהו גוף מעניין כשלעצמו. הוא נוסד בשנת 2003 כדי לממש את "חזונו" של נשיא איראן, מוחמד חתאמי, לעסוק בדיאלוג בין תרבויות במקום בהתנגשות בין תרבויות. המרצים המרכזיים בכינוסים אינם חובבי ציון בהכרח. כך אפשר למצוא בהם את נועם חומסקי לצד ריצ'רד פאלק. 

גם המוזמנים הישראלים אינם אנשי ארץ ישראל השלמה. כך, למשל, משתתף קבוע הוא ישראל שמיר, שלאחר שירות בנח"ל המוצנח שינה את טעמו, התנצר והוא מהמטיפים האדוקים נגד מדינת ישראל ונגד העם היהודי. ואף על פי כן, ואולי בגלל כך, אני רואה חשיבות בהשתתפותם של ישראלים "שפויים" בכנס המלכד סביבו מאות משתתפים מרחבי העולם.

בכנס של 2007 צוותתי למושב שדן ב"דת ודיאלוג בין תרבויות". האולם היה גדוש בנציגים ערבים ובאנשי הכנסייה הפרבוסלבית. הייתי הישראלי היחיד ואף היהודי היחיד. הדוברים שפכו אש וגופרית על מדינת ישראל. הדובר שלפניי, ירדני שנשוי לפליטה מחיפה, האשים את מדינת ישראל בחילול המקומות הקדושים לאיסלאם ובמניעת חופש הגישה אליהם. 

בין היתר, האשים את ישראל בהרס בתי קברות מוסלמיים ובשימוש במצבות לבניית בתי שימוש. בהגיע תורי ציינתי שהוא ללא ספק צודק, אלא שהתהפכו לו היוצרות. היתה זו ירדן שמנעה מהיהודים גישה חופשית לכותל המערבי ולמערת המכפלה והיה זה הלגיון הירדני שהרס את בית הקברות בהר הזיתים והשתמש במצבות להקמת קסרקטינים. הקהל, אין צורך לומר, התנפל עלי בצעקות ובחרפות. 

האינטרס המשותף

מי שעמד לימיני והגן על חופש הביטוי שלי היה יושב הראש, עומאר מסאלחה. בתום המושב ניגשתי אליו והחמאתי לו על החן והרגישות שבהם ניהל את המושב הסוער. הוא חייך והשיב לי בעברית צחה: "טוב, אבל מדוע אתה מודה לי באנגלית?". מאז שמרנו על קשר, גם לאחר שהתגלה לי שעומאר, יליד דבוריה, הוא פעיל אש"ף. הוא כיהן כמנהל משותף של משרד אש"ף בפאריס וכמשקיף מטעמו באונסק"ו. 

בקיץ 2008 התקשר אלי עומאר כדי להזמין אותי להשתתף בכנס הייסוד של פורום השלום הים־תיכוני, שאותו ייסד. "פרטים נוספים", אמר לי, "אמסור לך לכשניפגש בכנס ברודוס". הבהרתי לו שהשנה לא אשתתף בפורום משום שהוא מתקיים ביום הכיפורים. "אבל, דיר באלק", אמרתי לו, "אני ממנה אותך בזה לשמור על האינטרסים של ישראל בכנס, ובמיוחד מול נציגים ישראלים". הוא חייך והשיב: "יהיה בסדר, אל תדאג". ולא דאגתי.

הכנס הים־תיכוני התקיים בדרום איטליה. היה זה כנס מרשים וחריגותו היתה בכך שנפגשנו יהודים, מוסלמים ונוצרים וליבינו בצורה עניינית ולא מתלהמת נושאים שנוגעים לכולנו - החל משיתוף פעולה כלכלי, פוליטי וחברתי ועד לעידוד התיירות לאזור ומעמד הנשים בארצות הים התיכון.

בל נטעה. עומאר היה פלשתיני גאה, גם אם לא לפי קנה המידה של חנין זועבי. בראש הפורום הוא העמיד את אחמד קריע, הידוע יותר בכינויו אבו עלא, מי שהיה ראש ממשלת הרשות הפלשתינית וראש מחלקת ירושלים באש"ף. בין הנואמים המרכזיים היו גם בוטרוס בוטרוס ראלי ופארוק חוסני, אך גם אנדריי אזולאי. 

אף שלאורך השנים התגורר בצרפת ובמצרים ואף היה, כמדומני, בעל אזרחות של שתי המדינות, עומאר לא היסס להגדיר עצמו פלשתיני, ועם זאת היה שוחר טוב. הוא האמין באפשרות להגיע לשלום בין העמים, ודבר זה הגיע לכדי מיצוי בדברי הסיכום שלו במושב הנעילה.  

בתום הכנס קיבלנו החלטה שהמפגש השני יתקיים בשארם א־שייח', אלא שהדבר לא יצא אל הפועל. קשיי מימון בצד המחלה שפקדה את עומאר מנעו את הכנס שנועד ל־2010. בשל מחלתו גם לא היה יכול להיענות להזמנה להשתתף בכנס על "שלום, אחווה וכבוד האדם בהגותן של הדתות המונותיאיסטיות", שקיימנו במרכז האקדמי פרס ברחובות.שמחתי, לפיכך, כשהוא התקשר אלי, הודיע לי שיגיע לארץ בסוף 2010 ואמר שהוא מבקש להיפגש איתי. נפגשנו במלון אורכידאה בתל אביב. הוא היה מלא מרץ והודיע שכנראה עלה בידו להשיג מימון, וביקש את עזרתי בהכנת הכנס השני של פורום השלום הים־תיכוני. 

הוא אף עודד אותי ליזום כנס בין־דתי נוסף במרכז האקדמי פרס והעלה יוזמות נוספות לשיתוף פעולה לקידום השלום באזור. אלא שמבעד לחיוך הנצחי שעל פניו יכולתי להבחין בכך שהוא נושך שפתיים כדי להבליע את כאביו. קומתו התמירה היתה מקופלת מרוב כאבים. זמן קצר לאחר ביקורו נותק קשר האי־מיילים בינינו. התקשרתי אליו והוא נשמע לי אופטימי כהרגלו, אלא שממשפחתו נודע לי שבריאותו רופפת, עד לשיחה שבה בישר לי אסעד שהגיע הסוף.

המתחמקים

לא חפצתי שמותו של עומאר יעבור בלי שישאיר את רישומו בארץ. פניתי לאורי דרומי, עורך מדור ההספדים ב"הארץ", בהצעה שיכתוב דברים לזכרו. אלא שנפלתי על תקופת ביניים - דרומי כבר עזב וטרם נקבע לו מחליף. עשיתי את הדבר הטבעי ביותר, פניתי לגדעון לוי. את גדעון אני מכיר שנים רבות. הוא היה מרצה קבוע בסמינריון על חופש העיתונות שהעברתי באוניברסיטה. הייתי בטוח שזהו סיפור חיים שבנוי עבורו. 

פניתי אליו. ידעתי שהוא חבר מערכת בכיר ב"הארץ" ואף שימש עורך מדור "דעות" עם מינויו של אלוף בן לעורך העיתון ועד למינויו של עורך מדור קבוע. הסברתי לו מי היה עומאר מסאלחה וציינתי כי ראוי לכתוב עליו ב"הארץ". סברתי שגדעון ירים את הכפפה, אלא שהוא הסתפק בכך שנתן לי את כתובתו של עורך המדור, שאליו כבר כתבתי אך לא קיבלתי מענה. 

לגופו של עניין, גדעון לוי הסתפק בכך שציין כי "זה אכן סיפור נוגע ללב". לא ויתרתי. השבתי לו שאני מודה לו, אלא שפניתי כבר לעורך המדור ללא הצלחה. הוספתי כי "מוזר שדווקא 'הארץ' מתעלם ממי שאף אני מגדיר אותו כאיש שלום וכידיד יקר. אני מקווה רק שיימצא מחליף לעומאר". הפעם לא השיב לי גדעון.

ביום השנה למותו של מסאלחה ניסיתי שוב. פניתי לחבר מערכת אחר ב"הארץ", שאותו אני מעריך. ציינתי כי מותו של עומאר הוא אובדן כבד הן לפלשתינים והן לישראל. הוא היה מסוג האנשים שנאבקו ללא לאות לקירוב בין העמים ולהשכנת שלום באזורנו. אני סבור כי ראוי שייכתב עליו ב"הארץ", כדי להראות לשני הצדדים הניצים שיש אולי דרך אחרת.

עיתונאי זה השיב לי, בצדק, שהוא אינו האיש שמתאים לכתוב עליו והפנה אותי ל"אנשי העיתון שמכסים את תחום יחסי ישראל־פלשתינים וערבים־ישראלים - גדעון לוי או עמירה הס". הודיתי לו. "באשר לגדעון לוי", כתבתי, "...הייתי בטוח שהוא יעוט על הנושא, אך לדאבוני הגעתי למסקנה המצערת שערבי שמאמין בדו־קיום אמיתי פשוט לא מעניין אותו". לגבי עמירה הס הוספתי: "נו באמת, אחרי מאמר האבנים?!" וקינחתי ב"אולי עוד יגיעו ימים טוב. אולי".

• פרופ' אשר מעוז מכהן כדיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו