קולות האזעקות, היירוטים והנפילות נמשכים, אבל יש עוד אופטימיים שמעזים לדבר על הדרך שבה "נחזור לשיגרה". המציאותיים יותר מדברים על הדרך שבה "נחזור ללימודים", ואני רק חושבת על הדרך שבה אחזור למקלט באזעקה הבאה.
השיגרה נראית רחוקה, המקלט נשאר קרוב, אבל למרות הכל שנת הלימודים אמורה להיפתח ב־1 בספטמבר - מילדי כיתה א' ועד תלמידי י"ב. ההתרגשות לקראת היום הגדול גדלה ומתעצמת, אבל האם היום הזה יגיע גם אלינו, פה בדרום? האם גם אנחנו נזכה לצעוד בדרך לבית הספר בטוחים ומוגנים? אינני יודעת מה צופן לנו העתיד, אולי בעוד שבוע יגיע השלום ונצעד לבית הספר יד ביד בליווי יונה לבנה ועלה של זית... ואולי נצעד לצלילי אזעקה למרחב המוגן הקרוב.
מבחינתי, היום הראשון ללימודים השנה יהיה סיום מסע שאותו התחלתי ביום הראשון של כיתה א'. בחולצה ורודה, שתי קוקיות, חיוך ונמשים הגעתי לראשונה לבית הספר לאמנויות, שבו אני לומדת עד היום. המחנכת אמרה שנעבור כולנו יחד בשער הירוק המקושט ושאין מה לדאוג. תלמידי כיתה י"ב אחזו בידינו וליוו אותנו דרך השער הירוק למסע שנקרא "להיות תלמיד".
ביום שני הבא אני אמורה לעבור שוב באותו השער, אבל הפעם בתור תלמידת י"ב, שתלווה תלמיד כיתה א' שבטח יהיה לחוץ בדיוק כמוני. אלא שאני חוששת שהפעם אותו תלמיד, שלא כמוני לפני 12 שנים, לא יזכה לפתוח את שנת הלימודים בצעד בטוח. אני חוששת שהוא לא ירגיש את תחושת הביטחון שארצה להקנות לו, אפילו אם אהיה לידו. כי איך אפשר להרגיש בטוח כשצלילי מלחמה מתנגנים ברקע?
המחשבה על חזרה לבית הספר תחת אש לא אפשרית בעיניי; לגשת למבחן כשהראש עסוק באזעקות, להתיישב מול המורה אבל להביט אל החלון ולחפש יירוטים, לחשב כל צעד וצעד ביחס למרחב המוגן הקרוב, להיות בשקט בשיעור כי "אם תהיה אזעקה, לא נשמע". להישאר בכיתה (המרחב המוגן) ולא לצאת להפסקה, זו מציאות של תלמידים תחת אש, שאני לא מאחלת לאף אחד. ברגע של שקט חשבתי על המצב, על החופש שחמק לנו בין הידיים ועל השנה שאמורה להתחיל, על המבחנים בשבועות הראשונים של השנה, על העבודות שהייתי אמורה לפתור בקיץ, על הבגרויות הקרבות ועל זה שפתאום אחרי המלחמה הזאת, בלי דקה של חופש ובלי אוויר לנשימה, אני אמורה להתחיל שנה חדשה, שנה תחת אש.
אז את החלק האחרון שלי כתלמידה לא בטוח שאפתח ב־1 בספטמבר, ואת המסע שלהם ילדי כיתות א' בדרום כנראה לא יפתחו ביום שני הבא כפי שחלמו ודמיינו. נקווה שבקרוב נתחיל לפחות את המסע בחזרה לשיגרה.
הכותבת עולה לכיתה י"ב בבית הספר לאמנויות באשקלון