כבר אמרו לנו שאנחנו משוגעים, פזיזים, מטומטמים וגם קמצנים. אפילו את ההאשמה שאנחנו מפקירים את עתיד ילדינו שמענו. אבל אנחנו לא מפחדים, ובטח שלא מתחרטים. אנחנו - זוג עם שני ילדים קטנים - מתכננים, למרות המצב הרגיש - ודווקא בגללו - לעבור להתגורר ביישוב באזור עוטף עזה. ויש לו שם: קיבוץ גברעם.
נשקר אם נאמר שהשיקול הכלכלי לא עומד כלל לנגד עינינו. אולם את ההחלטה קיבלנו טרם תחילת מבצע צוק איתן, ועוד לפני שעלה בכלל הרעיון כי המדינה תקצה סיוע כלכלי כלשהו למי שיעבור להתגורר באזור המסוכן. כמו שאומרים - באנו בגלל המחיר, נשארנו בגלל השירות.
קשה יהיה להסביר למי שלא חווה חיי קהילה מימיו, מה בעצם גורם למשפחה נורמלית (בערך), שנמצאת במקום בטוח יותר באופן יחסי, להיכנס לאזור שנמצא בטווח המנהרות, הפצמ"רים והרקטות. למילה "חבר" (קיבוץ), מלבד ההקשר המשפטי המתלווה אליה, יש מבחינתנו משמעות אחרת, ליטרלית.
למקום עצמו הגענו בכלל במקרה, כשחיפשנו מסגרת חינוכית־שיתופית, כזו שדומה למסגרת שאנו בעצמנו גדלנו בה. בו ברגע ששמענו שמתחילים בקיבוץ בתהליך הרחבה וקליטה, מייד כשראינו את חצר הגן, ומעל לכל - בשנייה שבה פגשנו את האנשים - ידענו שזה יהיה ביתנו, שזה המקום שבו אנחנו רוצים לגדל את ילדינו.
אין צורך להעמיד פני גיבורים, פשוט מפני שבאמת איננו כאלה. בהחלט מפחיד לחשוב שבעתיד עלולים לצוץ מחבלים מתחת לחצר המשחקים, או שפצמ"ר אקראי יפגע דווקא בבריכת השחייה של הקיבוץ. אולם כשחושבים על יישובי הצפון ועל ההפגזות שחוו במהלך - ובין - המלחמות בעשרות השנים שחלפו, על התרחבות האיום גם ליישובים שנמצאים במרכז הארץ, ובעיקר על החיילים שנכנסו עמוק הרבה יותר מאיתנו וחשופים לסכנה גדולה פי כמה - אפשר גם להיכנס קצת לפרופורציות.
סכנות יש בכל מקום. ראשית - בשנה האחרונה אנחנו מתגוררים באשקלון, שגם עבורה ירי רקטות אינו דבר זר, אם כי אין להשוות לסכנה שמרחפת מעל ראשי התושבים בעוטף עזה. והסכנה אורבת גם בכביש, בפאבים, באוויר המזוהם, ואפילו בחצרות המפוארות של הווילות בסביון. איך שלא מסתכלים על זה, החיים עלולים להיות דבר מפחיד, במיוחד כשיש בתמונה ילדים. סטודנטית שהכרתי במהלך לימודי התואר הראשון נהרגה על המרפסת של חברהּ בנתיב העשרה, וכמו כולם, גם אנחנו לא יכולנו שלא לבכות אל מול תמונתו של דניאל המתוק, לבוש בחולצה של לאו מסי (שהיה יכול לצאת גדול אם היה מקדיש לו את הצמד שכבש ביום ראשון השבוע).
אך החלטות לא מקבלים מתוך פחד, שגרוע בעיניי בעצמו מהסכנה. קיבלנו הצעות רבות לעזרה, יכולנו לבחור אחרת, אבל הלכנו עם הלב - וגם עם הראש. נכון שאין תחליף לחיים, אבל גם לא לאיכות חיים.
הבלתי צפוי עלול להכות בכל עת. אני לא טיפוס אמיץ במיוחד, ויעיד על כך העכבר ששוטט אתמול אצלנו בבית - אבל עם כל הציניות - בעיניי זו גם ציונות. שום דבר לא מנע מהסבים או מההורים שלנו לחיות בפריפריה ולגדל את הילדים ביישובים קהילתיים. שאנחנו נפחד? שהחמאס יפחד. שאנחנו נעזוב? שהם יעזבו!
