בין משה לאפלטון

על פי הפילוסוף היווני הגדול אפלטון, יש סיפור שאם השליט יצליח לשתול בתודעת האומה, הוא יביא בכך לגיבוש אומה מחויבת יותר ולחינוכם של לוחמים מסורים ואמיצים יותר. זהו הסיפור על לידת האומה מן האדמה: לפני שנים רבות המדינה שכנה מתחת לפני הקרקע. לאחר זמן העלתה הארץ את אזרחיה מעל פני האדמה, מתוך מעמקיה. "ולפיכך חייבים הם גם עתה לראות בארץ שהם שוכנים בה, את אמם ומחנכתם ולפיכך להגן עליה בעצה ובגבורה שעה שתותקף".

אזרחים ולוחמים צריכים להאמין שהם בני המקום שבו הם חיים ושעליו הם נלחמים. שהם מקומיים במובן העמוק והישיר של המילה. שקיבלו את חייהם מהמקום שבו הם חיים. האדמה ילדה אותם, היא אמם, והם ימסרו על הגנתה את חייהם אם יידרשו לכך. 

ככל שהסיפור מוטמע יותר בתודעת העם, כך גוברת תחושת הסולידריות של הלוחמים והתעוזה שלהם הופכת גדולה יותר. הרעיון שהארץ היא מולדת, שהאדמה היא אמא, וממילא - שהזהות של האזרחים נובעת מהמקום שבו הם חיים - מנוסח על ידי אפלטון בצבעים עזים, אבל הוא מקובל בתרבויות קדומות רבות. 

משה רבנו חשב אחרת. בספרי החדש, "הנאום האחרון של משה", השתדלתי לשרטט את המהפך המחשבתי שהציע משה. הוא הציג, לדוגמה, חלופה ערכית מפתיעה למיתוס הילידיות. משה מספר לעם ישראל שהוא לא מכאן. שהוא לא עם ילידי ולא מקומי, ושהאדמה הקדושה לא ילדה אותו. הוא מציע נוסח מתומצת של הסיפור הלאומי, ותובע מהעם לחזור עליו בקול רם בכל שנה, כאשר פירות האדמה מוגשים לכהן:

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי־שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת־קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ וְאֶת־עֲמָלֵנוּ וְאֶת־לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל־־וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי, ה'" (דברים כ"ו, ה'-י').

הסיפור הלאומי כולו ב־67 מילים. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" - כלומר, אנחנו נושאים את הגנים הלאומיים של בני ארם, משם יצאנו לדרך. אז באנו למצרים, וממצרים השתחררנו, ורק לבסוף באנו לכנען - למרחב שבין ארם לבין מצרים. הסיפור העברי הוא סיפורן של שתי יציאות, יציאת ארם ויציאת מצרים. 

יש לשים לב למה שנעדר בטקסט הקצר הזה: כל תקופת האבות. לפי הטקסט, דילגו האבות מארם היישר למצרים, בלי לעצור בדרך בכנען, בימי אברהם, יצחק ויעקב. כאילו מאות שנות האבות נשלפו החוצה מהנרטיב הלאומי, ובכך שונה הסיפור לבלי הכר. 

סיפורי האבות של ספר בראשית הם לכאורה הסיפורים המעניקים ליציאת מצרים בספר שמות את טעם השיבה הביתה. סיפורי האבות והאימהות מחזקים את תחושת הילידיות; אבותינו היו בכנען, ובני בניהם שבו לכנען, לארץ אבותיהם, ארץ אבותינו. וכמובן, לא מקרה הוא שדווקא הסיפורים הללו הושמטו מהסיפור שנאמר בשעת הגשת הביכורים. "מקרא ביכורים" מנסה להדגיש את העובדה שהיהודים אינם ילידים בארץ. אנחנו לא מכאן, כך מצווה משה את העם לומר, בכל שנה מחדש. 

*   *   *

הטקסט העתיק של מקרא ביכורים הוא היפוכו של הטקסט שנכתב בידי האבות המייסדים של המדינה היהודית - מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית".

בהשראתו של דוד בן־גוריון ניסו כותבי מגילת העצמאות לעצב תודעה לאומית חדשה. זו תודעה לאומית ילידית על פי המתכונת האפלטונית: העם היהודי קם בארץ ישראל. אך יש פער ניכר בין הטקסט הציוני לבין הטקסט המקראי. מגילת העצמאות היא היפוכו של מקרא ביכורים; מקרא ביכורים השמיט את האבות שישבו בארץ, בן־גוריון השמיט מסיפורו את העובדה שהאומה נוצרה מחוץ לארץ. 

השאיפה הציונית לנרמל את העם בארץ חייבה פרשנות מחודשת למקרא, שעל פיה העם צמח מתוך הארץ. כמו אצל עמים נורמליים אחרים, הציונות מקדמת סיפור על הולדתו של עם ישראל מהאדמה שעליה הוא אמור לחיות את חייו - סיפור שעל פיו הציונות איננה אלא שיבה אל אותה האדמה. 

אפלטון תיאר תודעה לאומית רגילה: על אומה לספר לעצמה שהיא צמחה מתוך האדמה. משה מנסה לעצב תודעה לאומית בלתי רגילה: באנו אל האדמה שלא נולדנו בה. הסיפור הלאומי הלא נורמלי הוא כלי שמטרתו לעצב אופי לאומי המתעלה מעל הנורמליות. מדוע חשוב למשה להדגיש שהעם איננו עם ילידי? משום שהסיפור שעל פיו עם ישראל מהגרים בארץ ישראל, אמור לקבע בתודעתנו רגישות מיוחדת כלפי מהגרים אחרים. 

תחושת הגרות שהתורה שותלת בתודעת העברים היא המנוף החשוב ביותר שלה לעיצוב רגישות כלפי הגרים. לא מעט פעמים מצמידה התורה את זיכרון הגרות והעבדות למצווה העוסקת בזכויותיהם של גרים ועבדים: "וְגֵר לֹא־תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"; "וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת־נֶפֶשׁ הַגֵּר־־כִּי־גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". בספר דברים חוזרת ונשנית התביעה לרגישות כזאת. טיפוח זכר הגרות של העם משרת את טיפוח האישיות המוסרית שלו. אפלטון, כמייצג של התודעה הלאומית הרגילה, מעצב סיפור לאומי המעצב את התעוזה הלאומית. משה, המייסד תודעה לאומית בלתי רגילה, מעצב סיפור לאומי המשרת את הצורך ברגישות מוסרית. 

יש מכנה משותף בין שני הסיפורים. שניהם חותרים לאותה מטרה - להשאיר את העם על האדמה - ומאמינים שמצאו את הכלי להשיג אותה. אפלטון האמין שתעוזת הלוחמים תגרום להם להגן על האדמה ולהישאר עליה. משה האמין שהיכולת לשרוד בארץ הקדושה איננה מותנית ברמת התעוזה של הלוחמים נגד אויבים חזקים, אלא ברמת הרגישות של העם ביחסו לתושבים חלשים. אם בני העם יאמינו שהם גרים - אם יפתחו רגישות כלפי גרים אחרים - הם יהיו זכאים לרשת את הארץ. 

זהו אחד הפרדוקסים הגדולים והמופלאים המופיעים בנאום האחרון של משה: רק אם העם יאמין שאיננו בן הארץ, הארץ תישאר שלו. 

• ספרו של ד"ר מיכה גודמן, "הנאום האחרון של משה", ראה אור לאחרונה בהוצאת דביר