רק לפני שלושה חודשים התאחדו כולם מאחורי לוחמי צה"ל במהלך צוק איתן. השכול לא הבחין בין ימנים לשמאלנים או בין מתנחלים להיפסטרים תל־אביבים. כולם היו שותפים לימים הקשים, חיזקו זה את זה והשתדלו להתעלם מההבדלים שטבועים בנו כל כך חזק.
אבל השיגרה חזרה, עם כל הטוב וגם הרע שבה, ופתאום משחק בין בית"ר ירושלים להפועל ת"א, שתי קבוצות בינוניות בליגת העל במקרה הטוב, הופך למלחמת עולם. אז כבוד הוא דבר חשוב וניצחון על יריבה מושבעת ושנואה לפעמים יכול להפוך שבוע לזוהר או לשחור, אבל צריך לזכור שמדובר רק בכדורגל. בכיף, במשהו שמרבית האנשים שיגיעו מחר לבלומפילד שילמו עבורו כ־100 שקלים כדי ליהנות ולחזור הביתה בשלום.
אבל את הגרעין הקשה והבעייתי של שני מחנות האוהדים זה לא ממש מעניין, והרטוריקה שלהם בשבוע האחרון מזמינה פיצוץ. מצד אחד חבורת אינפנטילים שתולים שלטים שטוענים שהפועל מייצגת את עזה, ומצד אחר חכמולוגים שמלבים את האש כשהם טוענים שהופתעו שאוהדי בית"ר הצליחו לכתוב שלט שלם ללא שגיאות כתיב.
אם זה היה מסתכם רק בזה, מילא. זה אפילו היה יכול להיות מצחיק. אבל כולם יודעים שאותם כותבי שלטים ומתחכמים סדרתיים הם גם אלו שמחפשים אחר כך את המגע עם האויב בשדרות ירושלים או בין המוסכים של דרום ת"א. ואלו בדיוק האנשים שצריכים להקיא מהכדורגל. כי רק אחרי שילכו, יהיה אפשר לקחת בשקט את הילדים גם למשחק בין שתי קבוצות שממש שונאות זו את זו, ולפתח פה קצת תרבות ספורט.
אפשר לדבר על המינהלת ועל שיווק, ענישה וספריי לשופטים, אבל כל עוד יש חוליגנים ביציע, שמחפשים אלימות ושמים את עצמם מעל המשחק, לא יעזרו עוד עשרה גולדהארים ו־20 שחרים - הכדורגל ימשיך להיות אזור למשוגעים בלבד, ולא חוויה לכל המשפחה.
