פרישתו של עמיר פרץ מן הממשלה היתה מכובדת. הצטרפותו אליה היתה לו לחרפה. היא ראויה לתזכורת:
לקראת בחירות 2013 לכנסת נחל פרץ שתי תבוסות. האחת, המוקדמת, כאשר ראשות מפלגת העבודה ניטלה ממנו וניתנה בידי שלי יחימוביץ'; והאחרת כאשר השתתף בפריימריז ויצא במקום גבוה אך לא ראשון, ואז הטיל את הפצצה שהוא עורק אל התנועה בראשות ציפי לבני.
הציניות נעטפה באידיאולוגיה. יחימוביץ', האשים, תחבור לממשלה בראשות בנימין נתניהו, והוא לעולם לא יתמוך בה משורות הקואליציה. אך רק נסגרו הקלפיות לחם כארי לגזול מעמיתו עמרם מצנע את כתר השר השני של התנועה בממשלה, ועלה בידו. העבודה נותרה באופוזיציה.
התקשורת תמיד אהדה את פרץ. כאשר זיגזג ממפלגה למפלגה כמעט בכל מערכת בחירות; כאשר ירש את חיים רמון בראשות ההסתדרות וכשכבש את ראשות מפלגת העבודה משמעון פרס; אפילו כאשר כשר הביטחון התבונן בסקרנות במשקפת חסומה כאילו הוא רואה את שדה הקרב שלפניו, ממש בגדי המלך החדשים. סלחו לו בסיטונות. על פי אותו דפוס התנהגות, מחלו לו גם על הפרישה המכוערת מהעבודה למפלגת התנועה, ובעיקר כשנכנס לממשלת נתניהו.
עתה השתנו פני הדברים. ניחוח של בחירות מוקדמות עלה בנחיריו של פרץ המנוסה. התנועה עלולה לטבוע בקלפי לכנסת ה־20, בעיקר שהחוק העלה את אחוז החסימה. הוא חש מוכרח לשוב לעבודה. רצוי להגיע לביתו הישן עם ציפי לבני. עתה הוא הרגע האחרון להתחיל את הצעד הראשון בדרך חזרה.
ייתכן שיצחק (בוז'י) הרצוג מעוניין. לבני ופרץ הם חיזוק מה לעבודה. הוא יודע לגייס מתפקדים בארגזים ולדרבן פעילים בעבודה הסובלת מאנמיה קשה. ההתרשמות הראשונית היא שהתחבולה לא תצלח. הגרעין הקשה במפלגה מכיר אותו. כרגע מצב הסיעה כה קשה, שכל תוספת של מועמד מן החוץ פוגעת בסיכויי הח"כים הנוכחיים להיבחר מחדש.
מבחינה חינוכית־ציבורית צריך למנוע את השיבה הביתה לא כדי להבטיח מקום בכנסת לאחרים, אלא מפני שצריך להעניש על הציניות של פרץ, הגלויה לאור השמש. חטא שנעשה בגלוי, אמרו חכמים, מעכב את השכינה. הביוגרפיה הפוליטית של פרץ משחיתה את יחס הדור הצעיר לפוליטיקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו