יום המורה: ללמוד מהמצטיינים | ישראל היום

יום המורה: ללמוד מהמצטיינים

"צריך ללמוד את הנס המתרחש בכל יום בחדרי הניתוח בישראל", נוהג לומר שמעון פרס, "רק שם אפשר למצוא מטופל יהודי יליד הארץ, המתיר למרדים שנולד ברוסיה להחדיר לגבו מחט־מזרק, ולכירורג ערבי לחתוך את בטנו בסכין, ועוד בסוף הוא אומר לשניהם תודה". לרגל יום המורה אני מבקש לשאול, איך זה קורה שאנחנו סומכים על הרופא בעיניים עצומות, ומה דרוש כדי שכך נתייחס גם לאנשי החינוך?

הכירורגים, כפי שיודע כל צופה נאמן של "האנטומיה של גריי", בונים את המקצוע שלהם בעצמם. במקום להסתגר כל אחד לבדו בחדר הניתוח, הם מתעדים את העבודה שלהם, משתפים זה את זה בידע ובניסיון הנצבר שלהם ולומדים זה מזה. 

הם מבינים שהאמון שלנו באנשי מקצוע נשען על כך שהם מודדים את עשייתם. האם היינו מתייחסים ברצינות לרופא שהיה נותן לנו אנטיביוטיקה בלי משטח גרון? ומה היינו מרגישים אם טייס היה מודיע ברמקול שאין לו מושג באיזה גובה אנחנו משייטים, ושבכלל הוא לא מאמין בשימוש ב־GPS? מערכות מקצועניות מחבקות את המדידה, בונות אותה מבפנים, וכך מקבלות את אמון הציבור. 

על אותו משקל, כדי לדעת מה נדרש לעשות בחינוך בישראל יש להתבונן בבתי הספר המובילים בארץ. שם אפשר לראות כיצד, למרות הכיתות הגדולות, המורים מצליחים לראות בכל תלמיד עולם ומלואו וחונכים את הנער על פי דרכו. הם מאבחנים את היכולת, הקשיים, החשיבה והקצב של כל תלמיד, מציבים לו יעדים שאפתניים וקובעים לו תוכנית אישית. 

בבתי הספר הללו דלת הכיתה פתוחה והמורה אינו "בורג" הניתן להחלפה בכל רגע. הוא קלינאי, יחיד סגולה, ואמנותו היא דגם לחיקוי. המורה הוא איש מקצוע משכיל, קורא ומתפתח, שלימד אלפי תלמידים ויודע כיצד הם חושבים. הוא יכול לחזות מראש את הטעויות שלהם, לסייע להם להתגבר עליהן, ומורים חדשים יוצקים מים על ידיו.

בבתי הספר הללו המורים מפתחים את חומרי הלימוד יחד. הם עובדים בצוותים, מתעדים את הוראתם בווידאו, צופים זה בזה ושמחים לשתף ולקבל משוב מעמיתיהם. הם שומרים כל הזמן ש"העין תהיה על הכדור", כלומר משגיחים על מצבו של כל תלמיד, נותנים לו משוב בונה ומחזק בזמן אמיתי, מתאמים זה עם זה את עבודתם ומשתפים פעולה עם ההורים.

זהו, לדעתי, האתגר שעומד היום בפני מקצוע ההוראה; מקצוע שנמצא בתהליך של מעבר מעיסוק תעשייתי שמציית לספרי הדרכה שהונחתו עליו מבחוץ, למקצוע קליני שכותב את ספרי ההדרכה שלו בעצמו, מבפנים, אשר מעניק למדידה, לתיעוד, לשיתוף ולתיאום סביב כל תלמיד תפקיד מרכזי.

"לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך", אמר יאנוש קורצ'אק, ואני נזכר בדבריו של מר פרס על חדרי הניתוח בישראל. ביני לבין עצמי אני חושב שרפואה וחינוך הם באמת עולמות שונים מאוד וקשה להשוות ביניהם. אך לרגע חולפת בי המחשבה שאולי אין זה מקרה שקורצ'אק, המחנך הדגול שפיתח, תיעד ופירסם שיטות פדגוגיות המתמקדות בכל תלמיד, היה בהכשרתו בעצם רופא.

הכותב הוא מנכ"ל קרן טראמפ וחבר ועד החינוך

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר