אז מה בעצם קרה בחנוכה? לצערנו, בלתי אפשרי לחזור לשנת 167 לפני הספירה ולשחזר במדויק. הממצאים ההיסטוריים שבידינו כוללים שני מסמכים שנכתבו סמוך להתרחשות האירועים עצמם: המסמך האחד הוא ספר מקבים א' והאחר הוא ספר מקבים ב'. בשניהם קיים תיאור עובדתי, אלא ששניהם שונים זה מזה לחלוטין.
מקבים א' מעמיד במוקד החג את זכר ניצחון המכבים על אויביהם. בשוך הקרבות עלו המכבים למקום המקדש, טיהרו אותו, שיקמו את כלי המקדש והחלו בעבודה הסדירה. בשיא החגיגות הוא "נחנך בשירים ובנבלים ובכנורות ובמצלתים... ויעשו את חנכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו זבח שלמים ותודה" (פרק ד'). התוצאה המעשית הבולטת של הניצחון היא היכולת לקיים חופש דתי ולהחזיק במרכז לאומי יהודי המבטא את העצמאות הזו, המקדש.
לעומת זאת, התיאור במקבים ב' הרבה יותר ניסי ורוחני־שמימי, ובמרכזו עומד נס גדול. אש שהוחבאה על ידי צאצאי הכהנים נמצאת ומחיים אותה באמצעות "מים עבים", ואותה אש היסטורית משמשת את המכבים להשבת סדרי המזבח ולהעלאת נרות המנורה.
בהקדמה לספר מקבים ב' מבאר פרופ' דניאל שוורץ את ההבדלים בין שני הספרים ואת שתי הגישות שהם מייצגים. בעוד מקבים א' הוא ספר שנכתב בארץ ובעברית, מקבים ב' נכתב בגולה ההלניסטית ובשפה היוונית. מקבים א' מציג באופן כללי נקודת מבט פנים ארץ־ישראלית על המאורעות. הוא מרבה לתאר את המחלוקות הפנימיות, ומעורבת בו פוליטיקה לא מועטה. לספר משנה סדורה, הוא מעמיד במרכז את התודעה כי כוח הזרוע ועמידה על זכויות הם שיושיעו את עם ישראל, וכי הגויים שבהם נאבקים הם רשעים ואכזריים.
מולו, מקבים ב' משקיף על המאורעות מן החוץ. הוא מתאר בסלחנות את הגויים, המוצגים כאנשים טובים מיסודם, ואת השליטים כמי שהוטו על ידי יועצי שקר. אות הגבורה ניתן בספר למי שמוכן למות על קידוש ה', ולא לאלו שעומדים על נפשם להילחם עד טיפת דמם האחרונה. הספר מעמיד במרכז את העובדה שהעולם מתנהל על ידי ה' וכי אם נגזרות גזירות, אזי ככל הנראה מדובר בעונש מוצדק.
שתי נקודות מבט הן. האחת מציגה את האדם כעומד על רגליו ואחראי לגורלו, והשנייה דתית־גלותית ותלותית. אין ביניהן הכרעה. שתיהן מהדהדות עד ימינו במחלוקת הפוליטית הפנימית בשאלה אם "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". החידוש בדור האחרון הוא בכך שאנו מסוגלים לשלב בין שתי נקודות המבט הללו. בזכות החשיבה הפוסט־מודרנית השכלנו לראות שיש פנים שונות ומגוונות למאורע אחד, וכי האמת היא אוסף של כיווני מחשבה. היצמדות להיבט אחד של המאורעות היא החמצה של העושר הרעיוני והרוחני שהחג מציע. החג בוודאי מכיל עוז וגבורה אנושית, אך גם מתעד את ההשגחה העליונה ואת ניסיות קיומו של עם ישראל.
אורות החג, הפצת האור מתוך הבית החוצה, מפוגגים את המחיצות בין הסיפורים השונים ומאפשרים להם להתלכד לאור גדול אחד.
הכותבת היא ד"ר ורבנית, ראש בית המדרש לנשים בבית מורשה וחברת הנהלת ארגון רבני בית הלל