הקורא היקר מוזמן בזאת להצצה חד־פעמית אל אחורי הקלעים של אחד המוסדות המפוארים בני זמננו - מסיבת החנוכה המשולבת בסיור חנוכיות שאני עורך מדי שנה בביתנו. השנה היא הוקדשה לחברים מתוכנית לימודית-חווייתית שיש לי הכבוד להוביל, והיא היתה אכן מוצלחת ומשובחת, אף על פי שהיא נפלה, למזלי הרע, ביום הכי גשום וקר השנה.
את האירוע הזה, שהוא מורכב ורב־זירתי, אנחנו מפיקים בעצמנו. גם מארגנים, גם מכינים את המקום, גם מבשלים הכל, וגם עורכים ומתפעלים. כשאני אומר "אנחנו" אני מתכוון לבני הבית במשפחה הגרעינית - אשתי נעמי, בתי הצעירה מנוחה ואני. זה אולי חושפני מדי, אבל הגיע הזמן להתוודות - וגם לא ממש יעזור להסתיר את זה, כי כל תושבי השכונה מכירים את זה משמיעה: ההפקה הזאת, שבסופו של דבר גורמת לנו טונות של נחת וקורת רוח, היא בעצם מריבת ענק בת שבוע, שבמהלכה שני בני זוג צועקים ומצווחים, שוברים את הכלים ונוטשים בזעם, קורעים את הדף וטורקים דלתות, כשבתם האומללה עסוקה בלסתום את האוזניים ולנסות להגיף את החלונות מאימת הפדיחה.
הסיבה למריבות מאוד פשוטה: זהו מפגש קטלני בין מישהי שהיא מפיקה, ממש מפיקה, גם במקצועה וגם באופייה ובכישוריה, לבין מישהו שחושב שהוא מפיק. הוא אפילו בטוח בזה. הוא לא. ובאמת, עכשיו, כשאני נזכר בזה בדיעבד, אני משחזר כמה מהוויכוחים ובושה גדולה מציפה אותי.
הנה אחד המרכזיים שבהם. הוא לא נקודתי, אלא עקרוני. בשלב מסוים, נגיד, עולה פתאום שאלה: איפה תעמוד פינת הקפה? אני ממהר לקבוע בנחרצות: ברור שבחוץ. זה גם מתאים שם לאופי וגם לצבעים, וגם יראו את זה ראשון כשמגיעים. ואז היא חושבת רגע ואומרת: לא, זה לא יכול להיות בחוץ. למה? אני שואל, מוכן לקרב.
ואז היא מביאה משום מקום איזה שיקול שלא היה עולה על דעתי, גם אם הייתי מהרהר בעניין חודשיים תמימים. משהו כמו: כי אז למי שנכנס פנימה עם הכוס, לא יהיה איפה להשאיר אותה, וזה לא יהיה נוח כי זה יסרבל את הפינוי, והוא ייתקל בהוצאה של הקינוחים וזה יפריע להופעה. משהו כזה.
וברגע הזה באופן קבוע אני נאפד למדנות ומתחיל להשמיע בפאתוס ובהתנשאות את דבר ההיגיון הצרוף: הנה, אני אומר, עכשיו את מבינה למה אני מתכוון כשאני אומר שיקולים זרים? את לא יכולה לערבב דיון ענייני אובייקטיבי עם שיקולים צדדיים ואינטרסנטיים אחרים של ניקיון ונוחות! זה לא קשור לעניין! כלומר, את מסכימה איתי שעניינית עדיף שזה יהיה שם.
אלא מאי? - וכאן אני עושה עם האגודל תנועה ישיבתית של למדנות ובדרך כלל גם מוסיף, מבלי להרגיש בכלל, מנגינה של פלפול - יש בעיה צדדית של נוחות וניקיון! כלומר, זה לא פסול בעצם, אלא רק תנאי שלא מתקיים, או הפרעה חיצונית שאותה צריך לפתור!
ובשלב הזה, כשאני כבר ממש נישא על כנפי הרטוריקה ומדמיין שאני על הבמה בישיבת חברון, משמיע שיעור כללי, היא עוטה על פניה ארשת עייפות יגעה ומיאוס מוחלט מהנודניק הזה שעומד כאן מולה ומתעקש לחרב בחוסר יכולות ההפקה שלו את המבנה הלוגיסטי המפואר שניצב בדמיונה מושלם ומדוקדק.
היא צודקת, כמובן. היא תמיד צודקת. ההבדל בינינו ברור: היא רואה אירוע, אני רואה פינת קפה. היא חושבת נוחות וזרימה, אני חושב פינת קפה. היא חושבת הפקה, אני חושב שאני חכם. הנה שתי המסקנות שאני מסיק מהאירוע הזה, שבאמת היה מושלם: א. פחות להפריע לה אם אפשר, וב. צריך מפיק.
ביום האחרון של 2024 עשיתי שני דברים חשובים שגרמו לי להזדקן באיזה עשר שנים לפחות: טסתי לאילת הלוך וחזור למטרת עבודה וסגרתי פרוצדורות אחרונות של הנהלת חשבונות, שקשורות לשנה החולפת. אני מבקר הרבה באילת ואוהב אותה. זה זמן רב, כבר כמה שנים, אני עושה את דרכי לאילת רק במכונית. הדרך ארוכה, אבל נעימה ובחלקה יפה. יש גם מוזיקה ופודקאסטים וטלפון ופיתה עם לבאנה ועוד תקרובת לרוב, ובעיקר יכולת לגמוא מרחקים ולשיר בקולי קולות, דבר שפחות הגיוני לעשות כשיושבים במטוס.
הפעם, בגלל החורף והחשש משיטפונות, נאלצתי לטוס. תקשיבו חברים ותקשיבו טוב. זה לא עניין של פינוק או התבכיינות על ביורוקרטיה. זה ממש מהותי. זה פשוט לא יכול להיות כל כך מייגע. הטיסה עצמה באמת קצרה ונוחה למרות קופצנות אקלים ורגעי אימה בלתי נמנעים, אבל כל המסביב הוא יגע שפשוט חייב להשתנות.
זמן ההתייצבות הארוך לפני הטיסה, טרחנת הביטחון שברור שתכליתה נכונה וטובה והיא צריכה איכשהו להתקיים, אבל היא לא יכולה להיות כל כך מייגעת וכל כך משפילה וכל כך ממושכת. ברור שיש דרך אחרת. מהי? לא יודע. אני לא מפיק. קחו מפיק.
ואז ההמתנה ועוד תור בקרה. והנסיעה באוטובוס, שהיא באמת נוראה ואינסופית וצפופה שזה מביך. וההושבה! והאיחור! איך שכחנו מהאיחור. כמעט שעה. ואז הנחיתה בשדה התעופה החדש והבאמת יפה של אילת, שהבעייה הקטנה שלו היא שהוא לא באילת. יש עוד נסיעה של 25-20 דקות.
ופתאום חשבתי על זה שוב, מחשבה פשוטה ובסיסית לחלוטין, שתוהה למה שדה התעופה של אילת לא באילת? כלומר, אם זה שדה תעופה לערבה, הגיוני שהוא יהיה בערבה. אבל זה שדה תעופה לאילת! אז למה הוא לא באילת? ואל נא תיתנו לי עכשיו הרצאות על בטיחות ואילוצים ותקינה ורישיונות. עברתי את הגיל.
הסיבה לכך ששדה התעופה של אילת הוא לא באילת היא שלא לקחו מפיק. לקחו דברים אחרים. מפיק לא. לא לקחו נעמי, לקחו קובי. כף רגלי דרכה ביעדי באילת ארבע שעות ו־50 אחרי שעזבתי את ביתי בירושלים - כדי להגיע לאילת כמו עשירים! - בשילוב של מכונית פרטית ומטוס. ארבע שעות ו־50 דקות. באוטו החמוד שלי זה היה לוקח שלוש שעות וחצי בדיוק, כולל הפסקה בדרך, מוזיקה וסימפתיה.
וכל זה קורה לי, כזכור, כשברקע מרחף ענן שחור. צריך לסגור את 2024. מה כל כך מפחיד, אתם שואלים? סימן שאתם לא עצמאים. למשל, הנתון הזה: ב־1 בינואר 2025 עלה שיעור המע"מ ל־18 אחוז. מה לגבי עסקאות שנעשו ב־2024 והחשבונית יוצאת רק ב־2025? מה לגבי עסקאות שבגינן הוצאה חשבונית עסקה ב־2024, אבל חשבונית המס והקבלה תוצאנה רק ב־2025 כשהתשלום יתקבל?
מה אעשה עם מגוון הסכומים של קרן פלוס מע"מ, שמצויים בראשי מן הזיכרון ועכשיו צריכים להימחק כי הם לא רלוונטיים?
פעם, לפני שנים, שונה שיעור המע"מ מ־15 אחוז ל־16 או ל־17. אורי אורבך ז"ל האהוב והבלתי נשכח, שבעוד רגע ימלאו עשר שנים לפטירתו, כתב על זה את אחת הטובות שברשימותיו. כמה נורא זה, הוא זעק, לגזול מן העצמאים את החישוב הנוח של 15 אחוז לטובת חישוב מסורבל, הדורש מחשבון, של 17 אחוז. גם הוא היה מפיק קטן מאוד, אבל גם הוא, כמוני, הבין את צורך העל בנוחות ובהפקה.
על השולחן כאן מולי ניצב האביזר הכי מטומטם ומיותר בעולמנו: חותמת. בבעלותי תאגיד, חברה בע"מ. כל פעולה בה דורשת חתימה וחותמת, זאת כדי ליתן תוקף ולאמת את המסמך והפעולה. את החותמת הזאת יכול כל אחד מכם להזמין ולרכוש ברגע זה.
כל מה שצריך זה להיכנס לחנות של חותמות ולהזמין חותמת שעליה כתוב: קובי אריאלי מדיה בע"מ ומספר ח.פ.
עכשיו, שמישהו יסביר לי למה לא מבטלים את הטמטום הזה בבוקר אחד ומודיעים שאין יותר חותמות? וגם לא חתימות, אגב, כי גם הן ניתנות לקשקוש. למה? למה?
הכל חייב להיות הרבה יותר נוח. החיים קשים גם כך, למה להוסיף ולייגע אותם בעוד אוטובוס מטלטל ובעוד חותמת מיותרת ובעוד אחוז מעצבן? עשו טובה, דברו עם נעמי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו