למרות הכל: הנה אני והנה ביתי

הנה אני, בת לאם שנולדה בפאריס, יושבת בישראל ורואה את ההלוויות של נרצחי הפיגוע שם, שהובאו להיקבר כאן. והנה אני, יושבת כאן, עם צרפתית רצוצה בפי, אך יש שלוש שמוכרות לי היטב:

Je suis Juif - (אני יהודי).

Juif, אותה מילה שהוחתמה על כרטיס הסטודנט של סבי, אי אז בתקופות אחרות כשבני עם אחר צעדו במהרה דרך שער הניצחון. הם ניצחו ואנחנו הפסדנו, או שמא להפך, כי מאז, כך אומרים לי כולם, יש לנו בית.

והנה אני, שצעדתי בכל ההפגנות הגדולות בקיץ 2011 ובגרון ניחר התחננתי: תנו לי לקנות דירה. כי פעם, מזמן, קירות הבית של סבא וסבתא רעדו בליל, ומאז תמיד אמרו לי: בית זה נכס, זה ביטחון, חשוב שיהיה לך אחד כזה, על כל צרה שלא תהיה. והנה אני, שתמיד בביתי נמצאים סמלים ישראליים שימושיים: קוטג' וסלט לארוחת בוקר, ומילקי לקינוח, והנה אני - אוכלת, משווה מחירים ומתרגזת. 

והנה אני, שכמו רבים מבני דורי נתקפת אחת לכמה חודשים התקפי זעם וקוראת: איך אפשר עם המחירים האלו? כמה אפשר לשלם על ארבעה קירות, על בית, על ביטחון? די, נמאס, כמה אפשר, נלך מכאן, לשם, למצוא בית במחיר נמוך יותר, לגור, לחיות.

תודה לאל על האזרחות הכפולה, כך אומרים לי כולם - תמיד זה טוב, כי אם יקרה משהו, זאת תעודת ביטוח אם ייחרב הבית. 

והנה, כשבני דורי ואני פוגשים לראשונה עולים חדשים המגיעים מארץ זו או אחרת, אנו מסתכלים בהם בחשדנות תחילה ושואלים בהיסוס - אבל לא יקר לכם כאן? לא חבל לעזוב הכל שם ולהגיע לכאן למקום הקטן הזה? והנה אני, שתמיד כשנסעתי עם אמי לבקר קרובי משפחה שנותרו שם, חשבתי לעצמי: אחח פאריס, כמה שאת יפה, גדולה ופשוטה, איך הם יכלו לקום ולהיפרד ממך, לארוז מזוודות ולעבור ליבשת אחרת, ועוד למדינה שרק הולכת ומוקמת?

והנה אני, כותבת עכשיו בשפת האם של עמנו ושלי, אך ברקע מוחי קודחת תמיד המחשבה: איך לא לימדו אותי את שפת אמי? והנה אני, שלקרובי המשפחה שמפציעים לביקור יכולה רק לומר בהתנצלות Je ne parle pas francais (אני לא מדברת צרפתית), כי הרי זה ידוע שבעולם של ימינו טוב לדעת עוד שפה או שתיים. 

והנה, הקיץ, קירות הבתים של כולנו רעדו תחת מתקפת טילים, ובלחץ זמנים נסנו על נפשנו לתפוס מחסה במקלטים. והנה, בבית שלנו הקיץ הזה ראיתי את ארצנו נזרעת זרעי שנאה ואימה ורוח רעה ריחפה מעל כל פינה. ככה אי אפשר יותר, סיננו, צריך יותר שקט בבית הזה.

והם, שביתם בפאריס עכשיו נחרב, מתראיינים ואומרים: לנו בית אחד, והוא כאן. ואני מקשיבה כאן וחושבת שאולי לביתי ארבעה קירות, חלקם עקומים וחלקם דורשים סיוד, והוא לא תמיד איך שדמיינתי אותו בעיני רוחי, אך בכל זאת - זהו ביתי ואין בלתו.