כשהיינו ילדים, תהינו מה נעשה כשנהיה גדולים. אסטרונאוט, רופא או שחקן כדורגל, החלומות לא בהכרח תאמו את המציאות, אבל ההורים שלנו דאגו לומר לנו 'אל תדאג ילד, הכל אפשרי'. מאז התבגרנו בכמה שנים והתחלנו להבין שמתפקידנו להבין לבד מה עלינו לעשות והאם החלום שלנו תואם את המציאות. בוז'י הרצוג, עדיין נראה כמו הילד שרוצה להיות אסטרונאוט. יועצי התקשורת ממשיכים לתת לו עצות אחיתופל, לבני ממשיכה ללהג על 'הימין הקיצוני' והקמפיין לא מצליח להתרומם. כך הפך אדם סימפטי ונחמד לאיש צווחן וקלישאתי שלא מסוגל להשלים משפט מבלי להתנגח בנתניהו.
הציבור הישראלי לא תמים. ידענו מערכות בחירות רבות, אישיות מאוד ומעוררות מחלוקת. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמהפך שעבר הרצוג. קשה לדעת בדיוק מה היועצים שלו מלחששים על אוזנו בחדרי חדרים, אבל התוצאה היא, איך נאמר בעדינות, לא טובה. תופרים לאיש חליפה שאיננה תואמת את מידותיו. כך הגענו השבוע לרגע השיא בקמפיין של המחנה הציוני.
רבע לשמונה, מוצאי שבת, ערוץ 2. הבמה המרכזית אצל רינה מצליח. מנגד, מצוי ראש הממשלה נתניהו במערכה עצומה מול התקשורת שלא מפסיקה להשמיץ אותו. לכאורה תנאים אופטימליים אך התוצאה הייתה הפוכה: כולנו ספרנו לפחות שמונה פעמים בהם הרצוג אמר 'אני אנצח'. כשמצליח שאלה על הבעיות בקמפיין הרצוג מיד השיב 'הכל שקר' וחזר לתקוף את נתניהו, עד שלבסוף גם היא איבדה את שלוותה וקראה אותו לסדר. הבעיה של בוז'י היא שהתוקפנות הזאת פשוט לא אמינה. הוא נראה מאולץ. במקום ליהנות מהתמיכה התקשורתית החריגה, הרצוג מאבד אותה.
קשה להבין את הקמפיין של מפלגת העבודה. מכל המפלגות, בחר בוז'י להתאחד דווקא עם לבני, לא הדמות הפוליטית הכי נאמנה באזור, שלא עברה את אחוז החסימה בסקרים שלפני האיחוד. באורח הזוי בחר הרצוג דווקא בה כשותפתו וכחלק מהרוטציה, במקום לנסות להוביל מהלך יחד עם לפיד או ליברמן. התוצאות היו בהתאם – הקמפיין המשותף הפך להעתק דהוי של הקמפיין הקודם של 'התנועה'.
רק לפני שנתיים האוטובוסים בישראל התמלאו בכרזות 'ביבי וליברמן סכנה, ציפי לבני תקווה'. ללא שום אמירה משמעותית או תוכן. קשה שלא לראות את הדמיון בסיסמא 'זה או אנחנו או הוא' – סיסמא בעייתית כאשר בצד השני עומד אדם שנבחר כבר שלוש פעמים להיות ראש ממשלה בישראל.
הטעות של הרצוג היא בניסיון לכפות את עצמו על הקמפיין. הדרך הטובה ביותר לשכנע את הציבור היא פשוט... להיות אתה. לא כל ראשי הממשלות היו כריזמטיים (לוי אשכול, גולדה מאיר), אך כולם הצליחו לתפוס את הרגע, לשכנע את העם ולדבר בגובה העיניים. כשהוא יאמין למה שהוא אומר בעצמו, הציבור יתחיל להאמין לו גם כן.
מתן אשר הוא כותב וחוקר יחסי ישראל אירופה ואנטישמיות ומתמחה במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו