לרוב הישראלים נדמה שהמערכה המדינית כבר נגמרה. הנה, אפילו מנהיג השמאל הרצוג אמר 'לא ברור אם יש מי שיישב אתנו'. כמו גחלים רוחשות שטרם כובו, כך מצליחה מערכת הבחירות להטעות ולהטות אותנו. רבים חושבים שנסיגה היא מונח לא רלוונטי, שהיא כבר לא על השולחן. 'הבחירות האלו הן על העניין החברתי-כלכלי', הם אומרים, ונותנים את קולותיהם למפלגות שמצען המדיני מעורפל. למרות כל ניסיונות ההסתרה, ההפך הוא הנכון. הגחלים מחכות ליום שאחרי הבחירות כדי להתחיל לבעור.
ניקח לדוגמה את ח''כ אלעזר שטרן ממפלגת "יש עתיד". בשבוע שעבר דיבר שטרן בפאנל בבר אילן על כך שיש לקדם 'הסדר מדיני עם מדינות האזור, מדינת ישראל צריכה לקבוע את גבולותיה'. מה כולל הסדר כזה? לא ברור. "יש עתיד" היא מפלגת מרכז לכאורה, שראש המפלגה שלה מסרב להגיד על מי ימליץ. בתחילת הקדנציה הקודמת הכריז לפיד כי 'ירושלים תישאר מאוחדת' וכי כל הסכם 'יתבסס על גושי ההתנחלויות', לכאורה מצע מדיני ימני. לעומת זאת, בפועל לפיד התנגד לבנייה בגושים, כולל בשכונות יהודיות בירושלים, וזמן לא רב לאחר העברת חוק הגיוס החל בלחץ מדיני מבפנים.
מפלגת "כולנו" דומה ל"יש עתיד" בהקשר הזה. רק לאחרונה התבטא מספר 2 במפלגה, יואב גלנט, בדבר 'הצורך בהקמת מדינה פלסטינית'. מייקל אורן, מקום רביעי ברשימה, דיבר גם הוא על נסיגה חד צדדית במידה והפלסטינים יפנו לאו''ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים. האם מישהו משלה את עצמו שיש מדינה ערבית אחת שתסכים להקים מדינה פלסטינית ללא נסיגה? כשמדברים על חידוש המו''מ, מה בעצם זה אומר? האם ישראל צריכה להציע יותר? הרי אבו מאזן בכלל לא השיב להצעות הקודמות.
גם מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר הבטחון, ראש אמ''ן לשעבר עמוס ידלין (שאיננו נחשב כאיש שמאל), הציע מתוך תפקידו כראש המכון למחקרי בטחון לאומי נסיגה חד צדדית ומסירת 85 אחוזים משטחי יהודה ושומרון לפלסטינים. זאת כאשר הוא מציין שכעת אין איום קיומי על ישראל (לדעתו איראן היא 'איום קיומי פוטנציאלי') ולדעתו חיזבאללה עסוקים כעת במלחמה בסוריה.
המשותף לכל המפלגות הללו זו העובדה שהם מדברים על 'הסדר מדיני', לרוב בתיווך מדינות האזור, אך מאז החל הקמפיין הם נזהרים להזכיר את המילה 'נסיגה'. גם קמפיין בכירי מערכת הביטחון לשעבר, שנולד בצמוד לפתיחת מערכת הבחירות, מדבר על 'לקיחת גורלנו בידינו' ועל 'הוצאת ישראל מהבידוד הבינלאומי' על ידי מהלך מדיני. בדומה לשאר אנשי הציבור, הם לא נכנסים לפרטים.
בנושא המדיני ישנן שתי גישות קלאסיות. האחת, מדברת על קיר הברזל, לפיה ישראל צריכה להכות בכוח באויביה, לא לסגת משטחים (כאשר בצד השני ממשיכים לטפח תקוות לחסל את ישראל), לפתח את גושי ההתנחלויות ולעמוד בצורה איתנה מול הלחץ הבינלאומי.
הגישה השנייה היא 'שטחים תמורת שלום', ואם נעדכן אותה לימינו מדובר על 'נסיגה תמורת לגיטימציה'. לפי התומכים בגישה זו, ישראל מאבדת את הלגיטימציה שלה ונכנסת לבידוד בינלאומי משום שהיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות, לא נוקטת ביוזמה מול הפלסטינים, ונמצאת בסיכון הפיכה למדינה דו לאומית. התומכים בגישה זו לא יהססו לסגת משטחים נוספים והם עדיין מצדדים בהתנתקות ובהסכמי אוסלו, ככאלו שהטיבו את מצבה המדיני של ישראל.
למרות הכסות החברתית שמפלגות רבות לבשו, אי אפשר להתחמק מהנושא המדיני. הנסיגה הבאה כבר בפתח. במידה ראוי שכל אזרח ישראלי ישקול זאת עם כניסתו אל מאחורי הפרגוד. שלא נגיד אחר כך שלא ידענו זאת קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו