הרבה שנים הטיפו לי ששמחה לאיד אינה מוסרית, שצריך להפגין נדיבות של מנצחים ורוחב לב כלפי יריב שהפסיד במערכה. יכול להיות שבנסיבות מסוימות הייתי מסכים - אבל לא הפעם. לא כלפי הסוקרים שהפכו עצמם חלק אינטגרלי של קמפיין ההכפשה והדה־לגיטימציה כלפי המחנה שאני משתייך אליו, ולא כלפי "הפרשנים" לסוגיהם השונים.
וכשאני יושב עתה ומסתכל במספרים איני מבין כיצד העזו האנשים האלה, הפרשנים והסוקרים, לנסות ולתעתע בנו בצורה משפילה כל כך. מה הם חשבו לעצמם, פרשני החצר; שאנחנו נבערים מדעת? שאיננו יודעים מאין צמחו פרשנויות הרפש באמצעי התקשורת השונים? שאיננו יודעים מי מימן להם את המודעות היקרות?
האם מישהו מהם באמת חשב שנאמין להם, שרק "הדאגה למדינה" מניעה אותם? כלום סברו אנשים כמו יובל דיסקין, מאיר דגן או דן חלוץ, שאיננו יודעים מאין נובעת שנאתם? האם באמת חשבו יאיר גרבוז ודומיו, שצמחו בערוגות מחנה השמאל האנרכיסטי, שנשב ונשתוק נוכח התנשאותם הריקה מתוכן? שנגיד לעצמנו שהם, אולי, צודקים, ושבמחננו יש רק "מנשקי מזוזות וסוגדים לקמעות"?
אבל מי שמכעיסים אותי עוד יותר הם דווקא הסוקרים והפרשנים לכאורה, אלה שזאת מלאכתם בכל ימות השנה; אלה שעושים את מלאכתם רמייה ומבקשים לרצות רק את אדוניהם בכלי התקשורת שבו הם עובדים. קחו, למשל, את נביאי השקר ב"ידיעות אחרונות", כותבי הטורים המכפישים; האם הם מודים שטעו? שניסו להוליך שולל את קוראיהם? שדברי הבלע שלהם לא שיקפו מציאות קיימת אלא מציאות מדומה שמישהו יצר עבורם כדי שיוכלו להטות את לב קוראיהם אל מדמנות שנאה כלפי "המחנה האחר"?
אני בטוח שאיש מהם אינו מכה על חטא, גם לא בשעות אלה, כשם שאני בטוח שגם כתבי חצר אחרים אינם עושים כעת חשבון נפש. זה לא ממנהגם; לא שלהם ולא של אלה שמלהגים את עצמם לדעת ברשתות הרדיו. כאילו כלום; כאילו הם לא פיטפטו את עצמם לדעת, כמעט עד לרגע פתיחת הקלפיות, בניסיון להסביר לנו עד כמה גובר הייאוש בליכוד לקראת ההפסד הצפוי בבחירות - ומדוע החיבור הנלעג בין ציפי לבני ובוז'י הרצוג השיג את יעדו.
אבל מי שיצא הכי קטן מכל המערכה הזאת היו הסוקרים. חלקם, לפחות, אנשים הגונים העושים מלאכתם נאמנה, אולם רבים מהם פשוט רתמו את עצמם לדרישות אלה שהזמינו אצלם סקרים. כל אלה שפירסמו, למשל, בסוף השבוע האחרון את הסקרים המוזרים שלהם לא יכולים לומר לנו שהם היו נכונים לשעתם. זה בוודאי לא נכון. הם היו מוטים מיסודם כדי לגרום לציבור הבוחרים לסבור שהרוב כבר הכריע לטובת המחנה הסוציאל־רדיקלי.
צר לי על כל אלה. התבזותם הפומבית גרמה נזק בלי נסלח. הן הסוקרים והן "הפרשנים" - לא אלה המתקראים עיתונאים ולא אלה המכנים עצמם "מפקדים" - לא עומדים, כידוע, לבחירה מחודשת בכל פרק זמן מסוים. הם פטורים מן המטלה הזאת. רק נבחרי הציבור צריכים להיבחר מחדש בכל פרק זמן נקוב. וזה חבל; שכן לרובם המכריע של פרשני הדמה וסוקרי התעתועים הייתי מציע לחפש מקצוע אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
