מי איים על הזמרים הערבים?

אני רוצה לפתוח לכם צוהר למתרחש בחברה הערבית־פלשתינית במדינת ישראל:

כמו בכל סוף שנה, לקראת חג המולד הנוצרי וראש השנה האזרחית, מתקיימים אירועים רבים, הופעות וחגיגות לציבור הערבי והנוצרי.

אך בצל המלחמה הוחלט בכל הרשויות המקומיות הערביות, בתמיכת כל ראשי העדות הנוצריות בארץ, לבטל את חגיגות המולד ואת חגיגות והופעות הרחוב.

חלק מאירועים אלו מתוכננים כבר חצי שנה לפחות, ובחלקן מדובר בהופעות פרטיות ולא ציבוריות - כלומר המימון מגיע ממפיקים פרטיים, והאירוע מתקיים באולמות סגורים, וכולל הופעות של כוכבי זמר מקומיים מוכרים וידועים.

יש אירועים שבהם תוכננו להופיע סטנדאפיסטים ולכלול ארוחת ערב יוקרתית, וכן תחרויות וחלוקת פרסים. בדרך כלל חגיגות אלו מתקיימות ביישובים ערביים בישראל, ובחלק מהערים בשטחי הרשות הפלשתינית, ונמשכות עד אור הבוקר של היום הראשון של השנה החדשה

כבכל שנה, גם הפעם הפרסומים גברו לקראת המועד, אך עם המשך המלחמה, החלו להישמע קריאות לביטול ההופעות וכל החגיגות בחברה הערבית, כאות הזדהות עם קורבנות המלחמה, בעיקר מפני מה שהתרחש ברצועת עזה, במיוחד הרג הילדים והחפים מפשע, ומראות הזוועה שמשודרים יומם ולילה בערוצי הטלוויזיה וברשתות החברתיות.

הקריאות הגיעו מצידם של פעילים חברתיים ערבים, שנראה כי הקצינו בדרישותיהם, פרסמו קריאות ודרישות עם שמותיהם של זמרים ערבים ישראלים שעתידים לקיים אירועים חגיגיים, ודרשו בשם הסולידריות עם עזה לבטל. חלק גדול מהאמנים, מחשש לשיימינג ברשת, הודיעו על ביטול, אחרים ניסו להסביר מדוע הם חייבים להמשיך, אך הפכו מייד למטרה לביקורת חריפה, ותוארו כחסרי רגישות, חסרי אחריות ונטולי כל רגש כלפי בני עמם העזתים.

יש אירועים שבהם תוכננו להופיע סטנדאפיסטים ולכלול ארוחת ערב יוקרתית, וכן תחרויות וחלוקת פרסים. בדרך כלל חגיגות אלו מתקיימות ביישובים ערביים בישראל, ובחלק מהערים בשטחי הרשות הפלשתינית, ונמשכות עד אור הבוקר של היום הראשון של השנה החדשה

מיותר להכביר מילים על התקופה שעוברת על כולנו, ללא יוצא מן הכלל. המלחמה המשתוללת בדרום, האיום על הצפון והקושי לנהל חיים נורמטיביים. אך מנגד, קשה להתעלם מכך שיש אנשים שדווקא צריכים את ההופעות והאירועים החגיגיים על מנת להתמודד עם הקשיים שהפכו חלק מהשגרה. קיום הופעה לא מחייב את מי שלא מעוניין לראות ולשמוח, מדוע למנוע מאחרים אפשרות זו? נכון, משפחות שלמות בישראל, יהודיות וערביות, מתמודדות עם אובדן ושכול, וחייהם של רבים התהפכו. אך האם צריך לעצור את החיים? דווקא אירועים במקומות סגורים, לא בלב היישובים ולא בלב הערים, יכולים לעזור להתאוורר מעט משגרת המלחמה והקושי, מה גם שהכפייה לבטל אינה הדרך, וודאי אינה פטריוטיזם.

לאנשים עומדת הזכות לעשות מה שנכון עבורם כל עוד אינם מסכנים את סביבתם. אנו חיים בחברה דמוקרטית, התחשבות בסביבה ובאווירה הכללית היא דבר חשוב, אך אין לכפות על כל בני האדם להתנהל כאיש אחד ובדעה אחת, כן לקיים חגיגות, ואין לכפות ביטולן בבית או את קיומן בכיכר העיר.