בכנסת הנוכחית יהיו ככל הנראה 28 ח"כיות. נתונים בדבר מספר חברות כנסת בכנסות השונות מעידים על עליה מתמשכת במספר הנשים. אם בשנת 1949 היו 11 נשים בכנסת הרי ש- 28 נשים ח"כיות מהווה הישג מרשים. לכאורה, שיא של כל הזמנים.
האמנם?
צר לי לקלקל את המסיבה. לא רק שהנני מסרבת לראות בכך הישג מרשים, אלא שלדעתי יש בכך כישלון נחרץ של מאמצי השוויון באחד התחומים הכי קריטיים לשבירת תקרת הזכוכית של ההפליה המגדרית.
מבחינה מספרית, נשים מהוות יותר ממחצית האוכלוסיה בישראל, יותר ממחצית מכח ההצבעה ורוב אף בקרב בעלי ההשכלה בישראל. הכוח הנשי הוא כוח עולה ומשכיל שמן הראוי שיקבל ייצוג הולם יותר במרחב הציבורי.
במצב דברים זה, לא פלא שישראל מצויה במקום נמוך בקרב מדינות ה-OECD במדד ייצוג נשי בפרלמנט.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הכנסת כרשות מחוקקת אינה מהווה רק מרחב ציבורי, אלא היא המקום הקובע את הנורמות הקיימות ואחראי על רפורמות, ובכללן רפורמות שוויון. העדר הקול הנשי ברשות המחוקקת הוא אחד המנגנונים הבטוחים להנציח נחיתות נשים. נשים נאלצות לסמוך על הקול הגברי שידאג לייצג את האינטרסים שלהם. אולם, לקול הגברי יש דרך משלו לראות את העולם. דרך שאינה בהכרח עולה בקנה אחד עם קידום נשים, עם שינוי המעמד ועם פתיחת הדלתות הנדרשות למעבר של נשים מן הספירה הביתית לספירה הציבורית. ישנם קולות בין הקול הגברי, השליט גם כיום בבית המחוקקים הישראלי, שיעדיפו לשמר את האישה במרחב הפרטי, ללא יכול השפעה ממשית. נימוקי אלו, שאף הם מוטים מגדרית, יתמקדו בטובת המשפחה, הילדים והצורך בטיפוח הבייתי, בעוד הגבר במשפחה יוצא אל המרחב הציבורי לבצע העבודה הקשה לטובת כולם.
בית המחוקקים אינו רק קובע נורמות של שוויון אלא קובע את כלל הנורמות בישראל. החוקים עצמם אינם נייטרליים. יש בהם כדי לבצע חלוקה של כוח, משאבים והשפעה בחברה. אם נשים לא תהפוכנה לחלק שווה בקרב קובעי המדיניות קשה יהיה לצפות לשינוי של ממש במעמדן, בזכויות ובכספים להן הן זכאיות כמו גם לחלקן בחלוקת ההון, ההשפעה והכבוד במסגרת העוגה כולה.
לכן, אין לנו אלא להצטער על האחוז השולי יחסית של נשים בכנסת ישראל בשנת 2015.
הכותבת מכהנת ראש המרכז לזכויות בעבודה וקניין רוחני בעבודה בקריה האקדמית אונו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
