תמונת הצנחנים הבוכים בכותל המערבי היא מהתמונות המוכרות ביותר במדינת ישראל. מעטים האנשים, שאינם מכירים ומתרגשים מעוצמתה של התמונה, שהפכה לסמל לשחרורה של ירושלים. לצערנו הרב, אי אפשר לומר את אותו הדבר על יום ירושלים. משאל זריז בכל רחוב טיפוסי בארץ, שאינו בירושלים או בישוב דתי, יעלה בוודאי את התמונה העגומה שמרבית הנשאלים לא ידעו מתי חל יום ירושלים ואף יודו שאינם חוגגים או מציינים אותו בדרך כלשהי.
המציאות העצובה היא שמאז נקבע יום ירושלים בשנת 68, הפך הוא לנחלתם של הירושלמים וציבור הכיפות הסרוגות. גם חקיקתו של חוק ירושלים בשנת 98 וההכרה בו כיום חג ממלכתי על ידי הכנסת והממשלה, לא שינתה את המצב. אז איך קרה שהיום בו אנו מציינים את אחד האירועים המכוננים במורשת עמנו ומדינתנו הפך כה זר למרבית הישראלים?
היו שטענו כי כל עוד לא יוכרז יום ירושלים כיום שבתון במשק ימשיך הוא להיות נעדר דומיננטיות בחייו של הציבור החילוני. היו מי שטענו שהציונות הדתית סיפחה לעצמה את יום ירושלים, וכי במתכונתו הנוכחית הוא יום חג בלעדי לחובשי הכיפות. אבל ספק אם אלה הסיבות האמיתיות.
נראה כי אל מול הזיקה ליום ירושלים, שהלכה והתחזקה בקרב בני ההתיישבות אשר ראו בו סמל עבורם, התחזקה מנגד תחושתם של פלגי שמאל כי זהו יום המקושר למה שהם מכנים הכיבוש. הקונפליקט בין שתי קבוצות אלה הגיע לשיאו אשתקד, כאשר סיעת מרץ הגישה הצעת חוק לביטול חוק ירושלים תוך קריאה לבטל את המעמד שניתן ליום זה כיום חג בטענה כי מדובר בחגיגה לאומנית וכיבוש.
ביקורת ציבורית נוקבת הביאה להסרתה של הצעת החוק, אבל נראה כי היא ממחישה בצורה הטובה ביותר את העובדה, שבמלחמה בין הזדהות הציונות הדתית לבין ניכור פלגי השמאל, נותרו מרביתם של הישראלים בתווך של אדישות כלפי יום עיר בירתם.
אני מאמין כי ירושלים נמצאת בליבם ונפשם של כל הישראלים, אך לעיתים אנחנו שוכחים שאין היא סמל בלבד ומתייחסים אליה כמובנת מאליה. נראה כי הגיעה השעה לשנות את פני הדברים, ולמצוא את הדרך לנטוע את חשיבותו ומשמעותו של יום ירושלים בליבם ותודעתם הלאומית של כל אזרחי מדינת ישראל באשר הם - דתיים או חילונים, אנשי ימין או שמאל, תושבי מרכז או פריפריה, צעירים או מבוגרים.
יום זה הוא הזדמנות של ממש עבור כולנו לאחד את השסעים אשר הולכים ומתעצמים בין חלקי עמנו ומאיימים לקרוע מעלינו כל חלקה טובה של סולידריות וערבות הדדית. הוא הזדמנות לשים בצד את המחלוקות הפוליטיות, ולמצוא מחדש את המורשת והזהות המשותפות לכולנו.
לא בכדי נקבע דווקא יום זה כיום הזיכרון ליוצאי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. שהם נלחמים על זכותם לעלות ארצה, בני ביתא ישראל עמדו בפני סכנות מוות, מחלות, רעב, אונס וביזה, אבל לא עצרו לרגע שבפיהם ובליבם מילה אחת – ירושלים.
זהו כוחה של ירושלים ודווקא השנה, שאנו נמצאים בעיצומם של אירועי השבועות האחרונים, מהם עולה קול זעקתם וכאבם של יוצאי אתיופיה, יום חגה מקבל משמעות חזקה מתמיד. היא מאגדת בכפיפה אחת מגזרים וקבוצות שונות, העיר שחוברה לה יחדיו יכולה להיות עבור כלל החברה הישראלית - השראה לחיים אשר אנו מבקשים לבנות לעצמנו בישראל של שנת 2015 – מאוחדת, שורשית וסובלנית יותר.
הכותב הוא מנכ"ל אשכולות – פורום מרכזי סיור ותודעה ישראלית
