עוטף, ירושלים

לפני 57 שנים הניף הרב שלמה גורן את דגל ישראל מעל מערת המכפלה בחברון. לפני 57 שנים ועוד יום, זמוש וסטמפל, שני מפקדים בחטיבה 55 של הצנחנים, הניפו את דגל ישראל מעל הכותל.

כשכתבו כמה מילים על הדגל, התעקש סטמפל שיהיה כתוב "משחררי ירושלים", ולא "כובשי ירושלים". באותם הרגעים ההיסטוריים הוא אמר לזמוש בדמעות: "אם הסבים שלי היו יכולים לדעת שאני, הנכד שלהם, אגיע הנה לכותל המערבי כצנחן בנעליים אדומות, עם העוזי שלי... אלף פעמים היו מוסרים את נפשם רק כדי לדעת שאי־פעם יגיע הרגע הזה".

למרות הקושי, למרות העצב והשבר הנוראים של השנה הזאת, למרות הרוחות ומראות הקרבות - נצח ירושלים הוא העניין. לכן אנחנו מתייצבים, נלחמים, מחזיקים

57 שנים אחרי, המילואימניק עודד הרוש, מפקד טנק במילואים, יצא מעוד סבב לחימה בעזה אחרי הטבח הכי גדול בתולדות מדינת ישראל. "הייתי אולי ב־30 בתים בעזה, ולא ראיתי אחד שאין בו בחזית הבית את ירושלים, את הר הבית, את אל־אקצא", הוא אמר בראיון. "הלוואי עלינו הבהירות הזאת בדרך. כשיש בהירות בדרך, יש גם סבלנות. אבל כשאין סבלנות, אין בהירות בדרך".

צודק הרוש. הבהירות של האויבים שלנו בדרך מקנה להם סבלנות ואורך נשימה, דבר שאנחנו לא מצטיינים בו כל כך. אבל צריך לזכור שהבהירות שלהם היא הסיוט שלנו. "טופאן אל־אקצא", הם קראו לפלישה שלהם, ובעברית - "מבול אל־אקצא". בשם ירושלים חצו המוני עזה את הגדר, רצחו משפחות, ערפו ראשים, חטפו תינוקות, אנסו, בזזו, צילמו וצהלו.

בדרך לירושלים הם עברו בעוטף. הקיבוצים בעוטף, אופקים, שדרות והרוקדים בנובה לא היו היעד המרכזי - הם רק מטרה בדרכם של הרוצחים מעזה, אלה ששאפו להגיע לירושלים. לשכנינו הערבים יש לא רק את "טופאן אל־אקצא", יש להם גם את "גדודי חללי אל־אקצא" ואת "אינתיפאדת אל־אקצא", וכל אלה מבטאים רק דם, הרג ורצח. הדרך שלהם לירושלים רצופה ביהודים מדממים ושחוטים. המתנחלים של חברון או המתנחלים של קיבוץ בארי מעולם לא היו היעד הנשגב - היעד שלהם הוא ירושלים.

בשנים האחרונות הסבירו לנו כל מומחי המדיניות והביטחון שאסור לקיים את מצעד הדגלים, כדי לא להרגיז את חמאס. אם ירקדו ברחובות שער שכם, הזהירו אותנו בחיל ורעדה, יידלק המזרח התיכון וזה יהיה באשמתכם. כשהנערים והנערות רקדו בשנת 2021 ברחובה של עיר, חמאס ירה טילים לעבר ירושלים ופתח במערכה. אנחנו, מצידנו, התקפלנו, שינינו את המסלול של המצעד וגמגמנו.

אבל לא היו ריקודים בשער שכם ב־7 באוקטובר. אף אחד גם לא עלה אז להר הבית - שלא לומר מלמל תפילה, חלילה. אך דבר מזה לא מנע מהרוצחים לרצוח בשם ירושלים.

הדרך שלנו לירושלים רצופה בשמחה, בדמעות, במורשת בית אבא וסבא. אנחנו מזכירים את ירושלים ברגע הכי שמח בחיים שלנו, אנחנו זוכרים את ירושלים כשאנחנו בונים בית, אנחנו מתפללים לירושלים מדי יום וגם חוגגים אותה ביום חגה.

הנה, שוב הגיע יום ירושלים, ומכורח הנסיבות הוא קצת נבלע. איכשהו כולנו עדיין תקועים באותה שמחת תורה, לפני שמונה חודשים. אבל יום ירושלים - תשאלו את זמוש וסטמפל, תשאלו את הרב גורן - הוא הלב. הנערים והנערות שרוקדים ברחובותיה של ירושלים כשהם מניפים באהבה את דגלי ישראל הם התגשמותו של חלום הדורות.

למרות הקושי, למרות העצב והשבר הנוראים של השנה הזאת, למרות הרוחות ומראות הקרבות - נצח ירושלים הוא העניין. לכן אנחנו מתייצבים, נלחמים, מחזיקים. "זה לא חשבון עם הלגיונרים הירדנים, זה חשבון עם החיילים הרומאים של טיטוס!" אמר אז סטמפל בעת שחרור הכותל. זה נצח ישראל.

גם השנה נחגוג לך, ירושלים. לא למרות - אלא בגלל. כי זו הבהירות שלנו, בהירות שהיא גם נחישות. נצח חברון, נצח ירושלים, נצח ישראל.