לנער את האבק מעל ארון הקודש

פרולוג

סתיו ישראלי במאה ה־21. כניסה לבית ספר במרכז הארץ. אני נכנס לאולם הספורט לשיחה לקראת הימים הנוראים. באולם מרוכזת שכבת י"א המונה כ־200 תלמידים. לאחר שהמנהלת מציגה אותי אני עולה לבמה ובידי ספר תנ"ך קטן. "לפני שאפתח אני מבקש את תשומת ליבכם. מצאתי את הספר הזה בכניסה. מי שאיבד אותו, בבקשה לפנות אלי בסוף השיחה".

רעמי צחוק ליוו את סיום המשפט שלי. ואז פונה אלי נערה מקסימה שיושבת מקדימה: "רבי, רבי! זה לא שלנו". עמדתי שם, ודמעות חנקו אותי. ה"לא שלנו" שהתגלגל בטבעיות מפיה היכה בי. התבוננתי בה ובכל חבריה וחברותיה שעטפו אותה והדפו אותי. לאחר שעיכלתי את דבריה פניתי אליה ושאלתי אותה, "למי הספר הזה שייך לדעתך?" ואז התחלתי לספר לה ולחבריה את סיפור המאבק על התורה. 

בתחתית ההר

לרגע עמדנו שם כאיש אחד, לא לפי מגדר ולא לפי מגזר. הציפייה לקבלת התורה עמדה באוויר. ואז זה קרה. בעלות הבוקר נשמעו קולות וברקים וההר כולו התמלא עשן, ובתוך כל זה נשמע קולו של האלוהים, מהדהד מקצה העולם: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". זה היה הרגע שהיינו צריכים להתייצב על מקומנו, לחדד את השמיעה ולהמשיך לשמוע את התורה מפי הגבורה. אבל במקום זה קרה משהו אחר. נתקפנו בהלה. המראה הנורא היה גדול עלינו. הספקנו לשמוע רק את הדיבר הראשון: "אנוכי ה' אלוהיך", ומייד, במקום להתייצב בגבורה ולשמוע את התורה מפי האל, אחזה אותנו בהלה, ברחנו אחורה ועמדנו מרחוק.

אז פנינו אל משה ואמרנו לו כך: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו האלוהים פן נמות". זה היה הרגע שבו נזקקנו למישהו שיביא לנו את התורה בכלי קיבולת שמתאים לנו - לא בקולו של האלוהים אלא בגוף בשר ודם. כך הפך משה להיות החוליה הראשונה במסורת מסירת התורה. "משה קיבל תורה מסיני" - לא אנחנו אלא הוא. משה, רועה נאמן, ביקש להעביר לנו את התורה בשלמותה אבל אנחנו כבר חזרנו לאוהלים, כל אחד לפי שבטו, לענייני החולין שלנו, לעסקי הפרנסה והמשפחה. כעת היה צריך משה עוזרים שיתווכו לנו את התורה שקיבל בסיני.

הוא פנה אל הכוהנים, בני שבטו, וציווה אותם להיות שליחיו הנאמנים. תפקידם של הכוהנים נחלק לשניים: האחד - "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", והאחר - "ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחך" - כלומר אחריות כוללת על ענייני החינוך ועל תפעול המקדש. הכוהנים לא קיבלו נחלה בארץ. הם, המופקדים על מערכת החינוך, צריכים להתפזר בכל שבטי ישראל ולדאוג שהתורה תגיע לכל בית בכל מקום שהוא.

מאות שנים עברו מאז שנכנסנו לארץ בפעם הראשונה. ימי שופטים ומלכים, ימי נביאים וכוהנים. וברוב שנותיה של האומה על אדמתה נשתכחה התורה ונדחקה לקרן זווית. איש תחת גפנו ותחת תאנתו ניהלנו חיים שרובם חול ומיעוטם קודש. הנביאים היכו בקודקודם של מלכים שוכחי אל והעם המשיך להתנהל לפי משבי הרוח. הכוהנים התבצרו במקדש והפעילו אותו כאילו היה רכושם הפרטי.

עוד בראשית ימי האומה התגלתה השחיתות הכוהנית, והיא הלכה והידרדרה במעלה הדורות. כמעט שלא מוצאים בתולדות ישראל טביעת אצבע לאחריות של הכוהנים למערכת החינוך. הכוהנים במקדשם והעם בשיממונו. חיי חול בארץ הקודש. כשנכנסה האימפריה האשורית לתמונה מסרו המלכים את מפתחות המדינה לידיהם והפכו אותנו למדינה אשורית שאינה זוכרת כלל את ירושתה האינטימית. פה ושם עלו מלכים שביקשו לחדש את הברית בין ישראל לאלוהיהם, אך הם היו המעט שאינו מסוגל להעיר ולהגביה את רוחה של האומה.

רק לקראת חורבן הבית בא המלך יאשיהו וניסה לנער את האבק מעל ארון הקודש. במבצע של בדק בית מצא את ספר התורה וביקש להחזירו לעם. זה היה מאוחר מדי. העם ששכח את עברו איבד גם את נחלתו וגלה לבבל. בכל התקופה הזו הכוהנים בגדו בתפקידם. במקום להתפזר ברחבי האומה - התבצרו. במקום להנחיל תורה לישראל - ייחדו אותה למקדש. כך עברה תקופת ההתיישבות של העם בארץ. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, רחוקים מהתורה שניתנה להם ולא רק לכוהנים. מאות שנים של ריחוק מהירושה הולידו את השכחה. התורה עצמה, כתובה בכתב עברי (שפה שרק בכירי הכוהנים ידעו לקרוא) נשארה ספונה בהיכל ואין דורש לה. 

מהפכת עזרא הסופר

בראשית ימי שיבת ציון ובניין בית המקדש השני המשיכו הכוהנים בהתנהלותם. שוב נמצאה התורה ספונה במקדש, שוב התפזרו העולים ביישוביהם ושוב התגלה הנתק הגדול שבין ישראל לתורה. בימי העלייה השנייה (במאה ה־5 לפני הספירה) התחולל המהפך. עזרא הסופר הגיע עם שיירת העולים ובבת אחת נחשף לשיממון המעליב הזה. הוא ראה חברה מנותקת משורשיה, ממורשתה, מסמלי ייחודה: לא שבת, לא ספר, לא סיפור. כלום. חול שממלא את העיניים באבק סמיך ומעוור, חול שאוטם את האוזן מלשמוע קולות מן החוץ. נתק מוחלט. ואז הוא החליט לעשות מעשה. רגע מכונן בתולדות האומה. 

הצעד הראשון הוא הוצאת התורה מהיכל הקדושה שבמקדש והולכת הספר אל "שער המים", זהו "כיכר העיר", המרכז שבו נאספים כל העם. ממש כמו במעמד הר סיני הופיע ספר התורה לעיני העם, וכמו אז עמדו כולם בציפייה לשמוע את דברי האלוהים. עזרא עמד על במה מוגבהת והחל לקרוא בתורה. אנשים מסביב התבוננו בו. הפעם בלי ברקים ובלי רעמים עמדו הם, ולא ברחו ולא יראו. אבל גם לא הבינו את מילותיו. התורה נאמרה בשפתה הקדומה, בעברית, ואיש אינו הבין את ששמעו אוזניו. כמו ספר זר ומנוכר נשמע להם ספר התורה. עזרא חש בזרות הגדולה ונפשו יצאה אליהם. הלוא זוהי ירושתם, וכי שלי התורה או של אחיי הכוהנים? הלוא תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב.

ואז החליט עזרא לחולל את הצעד השני. הוא העמיד בתוך העם חבורת "מבינים" - אנשים המסוגלים לתווך את התורה להמון. כך החל מפעל התרגום הגדול של התורה וכך החלה התורה לחלחל לאוזני העם. בעוד צעד נועז הוא החליט לשנות את כתב התורה מעברית קדומה לאשורית, כדי שהכל יוכלו לקרוא בה. עזרא הורה לכל קהילה בכל מקום לקרוא בספר תורה בימי שני וחמישי (ימי ההתכנסות בשווקים). כך החלה תקופה שנקראה בספרותינו "אנשי כנסת הגדולה", ימים שהתורה החלה לחזור למרחב הציבורי הגדול, ימים שהכל חשו בני בית באותיותיה של התורה. אז גם התחילה מסורת לימוד התורה. חכמים החלו לדרוש בתורה ולמצוא בתוכה מרגליות ואלפי טעמים. זוהי ראשית תקופת התורה שבעל פה. פתאום יש תורה בכל בית, פתאום קוראים בתורה בכל ימי השוק, פתאום התורה מעניינת ונלמדת.

המהפכה הזו העמידה את עזרא בגובהו של משה רבנו. אומר התלמוד: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא שקדמו משה". משמעות המשפט הזה היא שהפיכת התורה לספר הנתון בידי כל היא רצון האלוהים. גם במאות השנים שאחרי עזרא המשיכו להתווכח על מקומה של התורה, בין המרחב הפתוח לבין הארון הנעול. בכל תקופה היו מנהיגים שחשו לכבודה של התורה, לקדושתה ולטהרתה, והקפידו לנעול את התורה בחדרים מוגנים כדי שלא תגיע לידי ההמון שעשוי לפגוע בה. הרצון לשמור את דבר האלוהים הפך במקומות שונים למשימת חיים. היו שהקפידו להעביר את התורה באופן אינטימי וסלקטיבי. רק לתלמידים שבאים מבתים מוכרים, שאבותיהם ידועים כאנשי תורה, ניתנה הזכות ללמוד במוסדותיהם. תלמידים שבאים ממקומות רחוקים נשארו בחוץ. כך היה בימי בית שמאי, כך היה בימי רבן גמליאל לאחר חורבן בית שני ביבנה, כך היה בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא בציפורי. גדולי ישראל עמדו על שמירת התורה שלא תיפגע מידי ההמון שאינו זהיר דיו.

בכל דור היו גם מנהיגים שנלחמו בכל כוחם להוציא את התורה לרשות הרבים. כמו שרשרת שממשיכה מימי עזרא הסופר מצאה האומה את המנהיגים שייקחו אחריות לכלל האומה ויגישו להם את התורה. מדובר במחלוקת עמוקה שהתמידה במסורת ישראל אלפי שנים. אלה מבקשים להגן על כבוד התורה וקדושתה, ואלה מבקשים להגן על זכות הבנים להגיע אל ירושת הוריהם. אלה מגביהים את התורה לאליטות ואלה מוציאים את התורה להמון. כך התנהל הלל מול שמאי, כך התנהל רבי אלעזר בן־עזריה מול רבן גמליאל ביבנה שלאחר החורבן, כך התנהל רבי חייא הגדול מול רבי יהודה הנשיא בימי חתימת המשנה, וכך התנהל הבעל שם טוב מול האליטה הלמדנית במזרח אירופה של ראשית העת החדשה. מחלוקת שאלה חותרים לשם שמיים ואלה חותרים לשלום ישראל. מחלוקת שלעולם לא הוכרעה ולעולם לא נפסקה.

התלמוד מספר לנו שבכל פעם שהאליטה התורנית גברה והתעצמה התגבר הסיכון של הנתק בין העם למורשתו. ובכל פעם הגיע אותו ממשיך דרך של עזרא ודאג שלא תישכח תורה מישראל.

אפילוג

כשסיימתי את הסיפור בבית הספר פניתי אל הנערה שפתחה את מעיין הדמעות שלי. שאלתי אותה אם בא לה להצטרף אלי למסע ארוך של מפגש מחודש עם התנ"ך. שירטטתי עבורה ועבור חבריה את "שביל התנ"ך" המבוסס על צעידה יומית של פרק בכל יום, חמישה ימים בשבוע, עשרים פרקים בחודש, סיבוב שלם של 929 פרקי התנ"ך בשלוש שנים וחצי. השיחה התקדמה לכיוון של חיפוש אשמים והקמת ועדת חקירה לחוויית הנתק הקשה הזה. השתדלתי להוביל את הקו שחבל לבזבז את מעט האנרגיות ביצירת ועדות חקירה וחיפוש אשמים.

במקום זה אנו, חברי מיזם 929, מציעים לחפש נתיבים של חיבור כל חלקי החברה הישראלית אל נכס היסוד הזה, אל התנ"ך. ביסוד הכל עומדת התודעה שעמדנו לרגע אחד יחד בהכנה לקבלת התורה, וגם אנחנו, אלפי שנים אחרי, שותפים לאותה חוויה ראשונית. תודעה זו מובילה אותנו לשחרור התנ"ך מבעלות של מגזר כזה או אחר. התנ"ך כבר אינו שבוי בידי כוהני דת ולא בידי כוהני המדע האקדמי. הוא נכס של כל אחד ואחת מברואי עולם בכלל ושל העם היהודי בפרט. בני בניהם של אלה שעמדו בתחתית ההר מבקשים לחזור אל ירושת הוריהם, בזכות ולא בחסד, בחופש ולא בכפייה, באהבה ולא באימה. 

בנאומו בטקס קבלת פרס ירושלים השנה אמר המשורר ארז ביטון ש"השירה יודעת לפדות זיכרון אישי ומשותף ולהפוך אותו למטען בר־קיימא". אשתמש במשפט מזוקק זה כדי לחתום את התפילה שלי לקראת חג מתן תורה. בלשון המקרא נקראת התורה "שירה". הנצי"ב מוולוז'ין מסביר את הכינוי הזה: "כך הוא טבע התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון ולא נקרא דרוש אלא כך הוא פשט המקרא". מילותיה של התורה מזמינות את כל אחד מהקוראים להיכנס לתוך התורה ולייצר מתוכה את הנביעה הפנימית שלו. גם תלמידו של הנצי"ב, הרב קוק, התבטא כך כלפי התורה: "עלינו רק להסיר את האוטם מעל אוזני בנינו... והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם". 

אז הנה אנחנו. ערב חג השבועות תשע"ה. שוב עומדים למרגלות ההר, ושוב מזמינים את כל חלקי העם להצטרף לחגיגת קבלת התורה. "929" הוא מבחינתי מסלול טיול ארוך שיש לו התחלה ואין לו סוף, שביל של 929 פרקים שנמתחים על פני שלוש שנים וחצי. פרק ביום, חמישה ימים בשבוע, עשרים פרקים בחודש. אנשים שונים, השקפות שונות, דעות מנוגדות ובכל זאת - הפרק משותף. כך מייצרים את אותה חוויה ראשונה של משפחה החוזרת אל ירושתה העתיקה. ¬

 הרב בנימין לאו עומד בראש מיזם "929"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו