אפשר להתווכח אם החלטתה של שרת התרבות והספורט מירי רגב לשקול את ביטול התמיכה בתיאטרון אלמינא - אם יתמיד בעליו נורמן עיסא בסירובו להופיע בבקעת הירדן - היתה ראויה ומידתית. משום שאפשר לשאול אם לא מן הראוי לגלות הבנה לשחקן ערבי, שטוען כי מבחינה מצפונית אין הוא יכול להופיע בהצגה שמתקיימת מעבר לקו הירוק. ויש מקום לפקפק אם ראוי לפגוע בתמיכה בתיאטרון שאינו מעורב בחרם על היישובים בשטחים, רק משום שאחד מבעליו סירב להופיע בהם. טוב לפיכך שהשרה מצאה את הדרך לחזור בה מהחלטתה, וזאת משהוברר לה שדווקא אלמינא נענה להזמנה להופיע בבקעת הירדן.
ואולם גם אם אפשר לגלות הבנה לעמדתו של עיסא, אין הדבר כך באשר לאלון גרבוז, המשמש מנהלו הנצחי של סינמטק תל אביב. בראיון ל"הארץ" אמר: "אני מחזק את ידיו של נורמן עיסא ומבקש להגיד לו 'אל תירא ואל תיחת'. זו רק שרת התרבות. אני לא מופתע מהצעד שלה, אבל כן קצת מופתע מהמהירות שבה הפשיזם נועץ את ציפורניו בתרבות הישראלית. אני חושב שאמנים צריכים להופיע בכל מקום בשטחי ארץ ישראל אך לא בשטחים הכבושים, כולל מזרח ירושלים... גם בטיול שמארגן כעת הסינמטק שברשותי, ביקשתי להימנע מטיול שמתוכנן לנו לשטחי הקו הירוק מסיבות אלו בדיוק".
השאלה היא מהי זכותו של גרבוז להכתיב את הקו הפוליטי - יש שיאמרו, הקיצוני - שלו למוסד שאותו הוא מנהל. יש לקוות שגרבוז נבחר לתפקידו לא בשל דעותיו הפוליטיות, אלא בזכות כישוריו האמנותיים והניהוליים. השימוש בתפקיד אשר הופקד בידו לקידום דעותיו הוא שימוש לרעה בכוח המשרה.
ואין זו הפעם הראשונה שבה בוחר גרבוז להשתמש בכוח משרתו כדי להכתיב את דעותיו ולנהוג אדנות בסינמטק. כך בחר ב־2002 להקרין בסינמטק את סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין", מתוך התנכרות לכאבם של ההורים השכולים שבניהם נפלו בקרבות כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים פלשתינים. בסמוך להקרנת הסרט נערך בסינמטק פסטיבל דוקאביב, ובין השאר, הוקרן בו הסרט "הנאהבים מסן פרננדו" של הבמאי השבדי פטר טרוביורנסון. האחרון דרש מהנהלת הפסטיבל לקרוא מעל הבמה הודעת גינוי לראש הממשלה ולפעולות צה"ל בשטחים לפני כל הקרנה - ונענה בחיוב. בתגובה למחאת הצופים על הכניעה לגחמתו של הבמאי, אמרה מנהלת הפסטיבל: "מי שלא מסכים לעמדה, לא היה חייב לראות את הסרט".
ההבדל בין מירי רגב לבין אלון גרבוז ברור. רגב היא אישיות פוליטית שנבחרה על ידי הציבור על יסוד מצע פוליטי שאותו התחייבה לממש. הדבר אינו מונע כמובן את החירות לבקר את החלטותיה. גרבוז הוא משרת ציבור שהופקד על מוסד ציבורי, הממומן בכספי הציבור, לא על מנת שיממש את מצעו הפוליטי. בכך הוא מועל בתפקידו ובמוסד שעליו הופקד.
מעניין, אגב, מה דעתו של גרבוז על הודעתו של עיסא כי "התיאטרון שלי יופיע בכל מקום שאליו יוזמן" ועל אישורה של רעייתו, מנהלת תיאטרון אלמינא, כי "התיאטרון אכן ייסע לכל מקום אשר אליו יוזמן כדי לפעול לקירוב לבבות ולקבלת האחר".
הכותב הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרסטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו