יוני ודנה הם זוג חברים קרובים שלנו. טוב, המילה קרובים אולי קצת פחות מתאימה בשנים האחרונות, מאז הם עברו לקנדה. יוני קיבל הצעה להגשים את החלום הישראלי, "רילוקיישן" מהעבודה לכמה שנים במקום אחר, ומכיוון שדנה עובדת בעיקר מהמחשב (יצור שפחות קריטי לו איפה הוא נמצא כל עוד יש שם חיבור לשקע), הם קפצו על ההזדמנות בשתי ידיים.
כשהם עזבו לפני שלוש שנים, היה להם ילד בן שנה שרק למד את המילים הראשונות שלו. עכשיו יש להם גם בת, והם תוהים אם המילים הראשונות שלה יהיו בעברית או באנגלית. בבית הם אמנם מדברים איתה בעברית, אבל המטפלת מדברת באנגלית, וגם חלק גדול מהחברים שלהם.
ככה או ככה, הם ילדים מקסימים: משחקים בקול, משתוללים, מנסים לאכול דווקא את מה שאסור להם (מה יש לילדים עם קשיו?), ובעיקר מאוד לא "אמריקנים" (מילה שאנחנו הישראלים נורא אוהבים להגיד בפרצוף מעוקם, כשאנחנו מדברים על חבר שחי באמריקה מספיק זמן כדי לשכוח את טעם החומוס בירושלים ואת אורך הפקקים באיילון). למעשה, הדבר היחיד שהיה שונה בינם לבין ילדים מחדרה או מראשון לציון או מכל מקום אחר בארץ היה אדמומיות שהסגירה שהם לא ממש רגילים לשמש הישראלית.
כשפגשנו אותם השבוע, השיחה זרמה כמו ששיחות עם חברים ותיקים תמיד זורמות. הם סיפרו על החיים שלהם שם ואנחנו על החיים שלנו כאן, וכל אחד הוסיף קצת סוכר לקפה ולמציאות שהוא תיאר. בסוף, אחרי עוד אבטיח ועוד עוגה ו"תטעמו גם מזאת, בקושי אכלתם", נפרדנו בחיבוקים.
•••
שלוש שעות מאוחר יותר כבר נפרדתי גם מהבמה, בסיום הופעה בדרום. "מדינה קטנה יש לנו, אפשר להגיע מקצה לקצה כמעט בלי להתכוון", אמרתי למנהל ההצגה, שמלווה אותי לכל הופעה. "אני רואה שאתה במצב הרוח הזה של לאכול את הראש. אין לי בעיה, אבל אכפת לך שאני אוכל משהו אחר תוך כדי?" הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה עצר ליד מסעדה באחד המושבים בדרך.
כשאמרתי לבעלים שהמקום שלו נתן לי רעיון לטור השבועי שלי, הוא ביקש שלא אזכיר את שם המקום בשום אופן. הופתעתי. הרי מי - חוץ מהאינסטלטורים התחמנים בתוכנית של חיים הכט - מתנגד שיזכירו את שם העסק שלו בחינם בתקשורת?
אבל ההסבר שלו היה משכנע: "הרי אין סיכוי שתזכיר אותנו בלי להזכיר את מה שהיה פה לפני שנה - המלחמה, הקסאמים, הצבע האדום. מה אנחנו צריכים את זה, עד שהתיירות חזרה, העסקים התעוררו, ואפילו יש לנו כמה משפחות בתהליך קליטה? עדיף שלא יזכרו מה היה פה בקיץ שעבר".
הוא - כמובן - צדק, אבל באופן מוזר עד שהוא אמר את זה, בכלל לא חשבתי על כל הדברים האלו. ואולי זה לא מוזר כל כך, כי במבט החוצה היה קשה למצוא עדות לכך שבמקום שבו ישבנו התרחשה לא מזמן מלחמה אמיתית. כזו שבגללה אתה מנסה להתחמק מהחדשות כמעט באותה אדיקות שבה אתה לא יכול לפספס אותן.
אחרי שסיימנו את הארוחה וישבנו לקפה במרפסת המוצלת, כשרוח קיצית נעימה במיוחד מקשה עלינו לקום ולחזור לאוטו, בעל המקום (שתיפקד גם כמלצר וכמארחת) חזר לשבת איתנו.
כמו מעצמה, גלשה השיחה לכיוון המתבקש: "איך האוכל? טוב, הא? תדע לך, עכשיו הולך יופי, אבל בשנה שעברה כמעט סגרנו. הנה, כאן נפל אחד, וכאן עוד אחד. כאן גילו מנהרה, אבל החיילים באו רגע לפני שהמחבלים פרצו ממנה. ופה הגדר של היישוב ממול. היתה שם חדירה, וכך וכך נפגעו.
"והנה פה הרפת. עכשיו הפרות כבר בסדר, אבל חודשים אחרי המלחמה הן לא נתנו חלב. לא כמו שנתנו לפני, בכל אופן. ועד היום, כשהכלבים שומעים מנוע של טרקטורון שחוצה את המושב, הם מתחילים לנבוח כמו משוגעים, כמו שהם עשו באזעקות. נשבע לך.
"אתה חושב שרק הכלבים השתגעו? המלחמה פה החזירה את כולם אחורה: הילד הקטן שלי חזר לעשות במיטה בשנה שעברה. ואני מבין אותו. כשהגדול נכנס לעזה, גם אני כמעט חזרתי לעשות במיטה. טוב, לא חשוב, מה אני מפחיד אתכם? תיקחו עוד איזה קפה לדרך?"
•••
לקחנו. ובדרך הביתה, בין לגימה ללגימה, חשבתי לעצמי שאמנם לא הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי בשום מקום אחר בעולם חוץ מבמדינה הזו - עם הקשיים שלה והפחדים שלה והטוב והרע שהוא שלה ושלנו. אבל בכל זאת, לפעמים אני תוהה אם לא מגיע גם לילדים שלנו לגדול במקום שבו יש צבע אדום רק בקלמר, ומנהרות חופרים רק בשביל רכבות. אפילו אם בגלל זה תהיה חסרה להם קצת שמש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו