ספר יונה, שאותו אנו קוראים ביום הכיפורים, נע בין פנטזיה למציאות. גם אם רצף המאורעות בו הוא אפשרי, עדיין מופרך לחשוב שהמסר העיקרי הוא עצם האירוע והסיפור שבמרכזו: דג שבלע אדם ומקיאו. תהיה זו כמובן טעות לחמוק מהרובד הסמלי ולהתייחס לדברים כהווייתם.
כך גם בשיחה שבין יונה ליורדי הספינה האחרים. באופן ריאלי, לא סביר למצוא דיון מתון ושקול שכזה בשעת סערה וסכנה קיומית. ממילא, גם שיחה זו, כמו שאר האירועים, ניתנת להתפרש באופן שאינו ריאלי אלא ספרותי, ולפיו השיחה והדיון הם הדים לחיבוטי הנפש הפנימיים של יונה. השיחה בין יונה למלחים היא נדבך עלילתי חשוב במסעו של יונה אל התיקון. ההתרחשות בה היא פנימית, נפשית ורוחנית.
הפעלים, המעשים והדיבורים בשיחה זו - כולם יחד מבטאים את התהליך הפנימי שיונה עובר. מיקומו הפיזי ומעשיו מדגישים את חריגותו: ירידתו של יונה לירכתי הספינה והירדמותו עומדים בניגוד גמור לפעלתנות ולדריכות של יושבי הספינה למעלה, על הסיפון. דמותו של רב החובל האחראי והמוביל עומדת בסתירה בולטת לאדישות ולחוסר העניין של יונה. השאלה ששואלים הנוסעים את יונה על זהותו "מאין תבוא, מה ארצך ואי מזה עם אתה" היא שאלה שמתרוצצת במוחו של יונה, אולם השאלה מוצגת בפי גויים ועובדי אלילים. השאלה הזו, כשהיא מוצגת מנקודת מבט כל כך רחוקה, מציגה ליונה במלוא חריפותו את הפרדוקס של מי שמאמין בה' כמי שברא את הים ואת היבשה, אך אינו מוכן לשחק את המשחק המתחייב מכך. הוא מעדיף להיות מוטל הימה במעין "שביתה איטלקית". מרידה ללא כפירה.
הדברים הללו נכונים גם ביחס לסבל שאנו סובלים מן החטא. הבחישה בקושי והשקיעה במיאוס העצמי נכונות ברגעי החרטה הראשונים. אבל האדם חייב לעבור את השלב של ההתבוססות בחטא ולעבור לשלב הווידוי - העמדת הדברים על דיוקם, התבוננות בסיטואציה והצבת הדברים בהקשר רחב יותר. אולי כמו שכל פסיכולוג מתחיל יודע, אחרי הדיבורים נמשכת החוויה. אפשר לעבד את חוויית החטא מחדש, לעקר ממנה את המימד המחטט והמשתק ולהפיק ממנה הכרה והבנה. על מנת לעשות זאת על האדם להתכנס כיונה בשעתו לבטן הדג. לשקוע בחשבון נפש כן ומדוד.
במרכזו של יום הכיפורים עומד הווידוי. האדם עומד מול עצמו, מכה על חטאו ועובר את תהליך הכפרה והטיהור. תרומה מעניינת יש אולי לנוסח האחיד של הווידוי. הנוסח הזה, שגורם לגיחוך לפעמים, מעניק לסל העבירות פרספקטיבה אחרת: הוא מהווה את אוסף הנפילות האפשריות שלנו כבני אדם. כאילו עומד מישהו מן החוץ ואומר לנו: אני מכיר את כל החטאים, אם לא נפלת בזה, נפלת בזה. ואם לא בזה ובזה, אז בזה. זה ברור, כל אחד והנפילות שלו. שום חידוש בעולם.
מעמדת הניקוי הפנימי הזה לאחר הסרת המועקה ועם המעבר לדיון הכרתי, אפשר להמשיך קדימה אל השלב הבא של מחשבות על תיקון מעשי ועל דרכי תשובה.
הכותבת היא רבנית, ראש בית המדרש לנשים בבית מורשה וחברת ארגון רבני בית הלל