בשמחת תורה אנו קוראים את הפרשה האחרונה בספר דברים, פרשת 'וזאת הברכה' שבה מברך משה את כל שבטי ישראל לפני מותו ולפני כניסתם, בלעדיו, לארץ ישראל. משה מנחיל את התורה לעם, וכך נאמר בראשית הפרשה: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג). פסוק תמים זה שעל פי המסורת התלמודית יש ללמדו לכל ילד מעת שהוא יודע לדבר, מכיל בתוכו, על פי חז"ל, שני מסרים שונים המשלימים זה את זה.
מתוך החירות הפרשנית שהרשו לעצמם החכמים הם אמרו: "אל תהי קורא מורשה אלא מאורשה (בשין שמאלית, בעברית של היום היינו כותבים 'מאורסה'), מלמד שהתורה מאורשה היא לישראל" (ספרי דברים, שם). המילה מורשה מסמנת את היחס בין הנותן העתיק, הוותיק, לבין המקבל הצעיר וחסר הידע והדעת. לעומת זאת, הפיכתה של מורשה למאורשה מסמנת יחס בין חתן וכלה, בין ארוס וארוסה, יחס בין שווים. עם מורשה עתיקה קשה להתווכח, אך בין בני זוג אין תמיד הסכמה.
המתח בין המורשה למאורשה מאפיין את היהדות: מחד - מחויבות עמוקה למסורת הדורות, מאידך - תרבות של מחלוקת, של ביקורת וחירות פרשנית (שכאמור מתבטאת בדרשה הזו עצמה). יש משהו נעים ונח בשיבה בלתי ביקורתית אל מסורת עתיקה ועשירה. לא פעם מסורתיות מסוג זה מוכנה לקבל סמכות של רבנים (נציגי המורשה) ללא תנאים וללא שאלות. והנה בא המדרש ומלמד אותנו שעלינו לאזן את קבלת המורשה, את המסורתיות, עם ביקורתיות, עם שאלות ותהיות. עלינו לקיים דיאלוג עם המסורת שלנו כפי שעושה כל זוג הגון. זהו דיאלוג מתוך אהבה, מתוך רצון להקים בית משותף.
נמצאים בעיצומו של מאבק
יחסנו הכפול לתורה בא לידי ביטוי בחג שמחת תורה. אנו מסיימים ומתחילים את מחזור הקריאה בתורה ובזה מבטאים את מחויבותנו למורשת הדורות אשר שוב ושוב חוזרת על עצמה, ובתוך כך אנו שמחים ומתרגשים כבחתונה. את העולים לתורה לסיומה ולתחילתה של הקריאה אנו קוראים חתן תורה (המסמל את המורשה) וחתן בראשית (המסמל את המאורשה). התורה אינה מרוחקת ומרוממת, היא איתנו והיא שלנו.
אנו נמצאים היום בעיצומו של מאבק על דמותה ומשמעותה של היהדות. ישנה בישראל נטיה חזקה לפונדמנטליזם דתי, קיצוניות וחוסר סובלנות, המביאים, כפי שראינו שוב בקיץ האחרון אף לשפיכות דמים. ישנה הערצה עיוורת לרבנים שמעת לעת נחשפים בקלונם ובשחיתותם ובניצול סמכותם לרעה. תופעות אלו מעוררות ניכור כלפי היהדות כולה, אך הניכור באופן מפתיע רק מחזק את הפונדמנטליזם מפני שהוא משאיר את המגרש כולו ליריב שעושה בו כבתוך שלו. מי שהיהדות יקרה וחשובה לו צריך לחזור למגרש, להיאבק, להשמיע את קולו, לייצר אלטרנטיבות של קיום יהודי תוסס וצומח, לבנות יהדות פלורליסטית הקשובה לקולות הרבים שבתוכה ולתרבויות העשירות שמסביבה. יהדות שאינה מתחפרת ומתגוננת אלא מבקשת לכונן דיאלוג וקיום משותף בין בני אדם באשר הם.
ההתחלה החדשה בקריאת התורה מאפשרת לנו ללמוד אותה מחדש, למצוא בא וליצור מתוכה את מה שמתאים לשנה זו, לתקופה זו, לחברה שבתוכה אנו חיים, לאתגרים המלווים את הקיום היהודי והישראלי.
הכותב הוא מנהל חינוכי בתכנית בארי במכון שלום הרטמן