רעיון שתי המדינות - שעליו חזר הנשיא אובאמה בפגישתו האחרונה עם רה"מ נתניהו - נועד ביסודו להוביל את הצדדים לסוף הסכסוך, והגם שאפשר שאינו הפתרון האידיאלי, הוא מסתמן ככזה שיאפשר לישראל לעמוד ביתר הצלחה באתגר המדינה היהודית־דמוקרטית.
מבחינת ישראל, ובהתחשב בהתפתחויות באזורנו, החשש הלא מופרך סביב מימוש חזון שתי המדינות נעוץ בדאגה שהוא לא יביא לסיום הסכסוך כמצופה, אבל זה במקרה הטוב. במקרה הרע תימצא לצד ישראל מדינת אויב נוספת בעמדה נוחה יותר לקדם את איראן בשערינו. במצב עניינים שכזה "אינתיפאדת סכינים" עלולה להתברר כאופציה הרבה יותר "אטרקטיבית" ממה שעלול להתפתח.
כשהנשיא אובאמה, כאחרים התומכים ברעיון שתי המדינות, מתייחס לרעיון זה, הוא מדגיש בחזונו מדינה פלשתינית לצד ישראל שהיא מדינה יהודית־דמוקרטית. ההקפדה על המרכיב הדמוקרטי של מדינת ישראל היא טבעית, אולם יש להצטער על כך שמשטר דמוקרטי אינו נכלל במסגרת התנאים להקמת המדינה הפלשתינית. אילו הייתי פלשתינית, הייתי מאוכזבת מכך שחזון סוף הסכסוך והשלום אינו כולל את זכותי האנושית לחיי חירות דמוקרטיים, ובכלל היה זה מעציב שזכויות האדם שלי מעניינות חוגי שמאל ליברליים רק בהקשר של ביקורת נגד ישראל, ולא בהקשר קיומי העתידי.
לפיכך יש מקום לפנות למרכיב האחר הנלווה לחזון שתי המדינות, והוא המרכיב היהודי. מרכיב זה, המודגש על ידי נתניהו, מובלע גם בדברי אובאמה, החוזה "מדינה פלשתינית לצד ישראל שהיא מדינה יהודית (ודמוקרטית)". למרות המחלוקת הדתית הנשזרת בסכסוך הישראלי־פלשתיני, הסכסוך הוא לאומי ונעוץ, בעיקרו, בסרבנות היסטורית של הערבים להשלים עם הלאומיות היהודית ולהעדיף את המלחמה. מאחר שאלה הם פני הסכסוך, ומאחר שחזון שתי המדינות מבוסס על שתי מדינות לאום, התנאי ההכרחי להצלחתו מחייב שהמדינה הפלשתינית תכיר בישראל כמדינתו היחידה של העם היהודי.
באחד מהסבריו לסירובו להכיר במהותה היהודית של ישראל אמר אבו מאזן שאין זה מתפקידו להגדיר את מהותה של מדינת ישראל. הוא צודק. הכרת הפלשתינים במדינת ישראל כמדינת העם היהודי לא נועדה כדי שהפלשתינים יגדירו את ישראל, היא נועדה בראש ובראשונה לסמן את פניית הפרסה הנדרשת בתודעתם של הפלשתינים. ההכרה המתבקשת מהם היא הפנמה של זכות הלאומיות היהודית להתממש ככוח ריבוני בארץ ישראל. הפנמה כנה של זכות זו תיטול את העוקץ מהסכסוך ותשקף את כנות הפלשתינים להגיע לסופו. בכוחה של הפנמה אמיתית לחלחל לתודעה ולחינוך ולעצור את ההסתה, הרומסת כל סיכוי לשלום. מנגד, היא גם תחייב את ישראל להיענות לאתגרי השלום ולמחיריו.
בהיעדרה של הכרה פלשתינית במדינת הלאום היהודי, גם תנאי ביטחון נחרצים המבטיחים מדינה פלשתינית מפורזת ושליטה ישראלית בשני עברי הגבול עלולים לאכזב, וסבבי לחימה נוסח אלו שאנו עדים להם מדי פעם בפעם בעזה יהיו לחם חוקנו, וביתר שאת.
הכותבת היא מומחית לפילוסופיה יהודית וערבית, המרכז הבינתחומי, הרצליה
