במרכז פרשת וישב עומדים שני סיפורים מרכזיים: מכירת יוסף ומעשה יהודה ותמר. מכירת יוסף מוכרת היטב: בביתו של יעקב מתגוררים 12 אחים שביניהם שוררת יריבות, שמובילה אותם למכור את יוסף לשיירת ישמעאלים העושים את דרכם מצרימה. יהודה, שיזם את המכירה כדי להציל את יוסף ממוות בבור, מורחק מהמשפחה. "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". הסבירו רבותינו כי הרחקתו של יהודה נבעה ממכירת יוסף: "ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך".
יהודה מבין שעליו לקבל אחריות ולשלם את המחיר, לכן הוא עוזב את משפחתו ועובר לאזור אחר, נושא אישה ונולדים להם שלושה ילדים: ער, אונן ושלה. ער הבכור נישא לתמר, אלא שהוא נפטר כיוון שהיה רע בעיני אלוקים. הבן השני, אונן, נפטר גם הוא בעודו צעיר, ויהודה מסרב לתת לתמר להינשא לבנו השלישי, שלה.
תמר, הרואה בעיניים כלות כי לא ניתנת לה האפשרות להינשא לבן הצעיר, תופסת יוזמה; היא יודעת שאשתו של יהודה נפטרה לא מזמן ועתה היא מתחפשת לזונה ומחכה להזדמנות שיהודה ירצה להיות עימה. יהודה אכן מגיע למקומה של תמר, המכסה פניה בבגד כדי שלא יזהה אותה, והיא נכנסת להריון מיהודה, לא לפני שלקחה ממנו את מקלו וחותמו לעירבון על שכרה.
כשהקהילה בראשות יהודה שומעת כי תמר בהריון (חרף היותה אסורה בכך כיוון שהיתה אמורה לחכות לבנו של יהודה שיינשא לה), היא מבקשת לשרוף אותה. או אז שולחת תמר ליהודה את המקל והחותמת, ושואלת אם הוא מזהה אותם, כי היא הרה לגבר שהוא הבעלים של החפצים הללו. יהודה ממהר להודות ומקבל אחריות על ההריון של תמר והיא ניצלת משריפה.
חכמינו שואלים מדוע תמר לא אמרה ישירות ליהודה כי היא הרה לו, מדוע היתה צריכה לדבר בסימנים? יהודה, לו רצה, היה יכול להתעלם מהסימנים שהציגו בפניו ואז היתה נשרפת. מכאן למדו חכמינו כי "נוח לו לאדם שיפיל אדם עצמו לכבשן של אש ולא ילבין פני חברו ברבים". תמר החליטה כי אם יהודה לא יודה, היא תעדיף למות ולא לביישו.
יש מחכמינו שהבינו כי מדובר בהלכה פסוקה שיש ליישמה בעולם המעשה. כשם שאסור לנו להרוג אדם, גם אם מאיימים על חיינו, כך אסור להלבין פניו של אדם.
• • •
האם אפשר להשוות בין העלבתו של אדם, שהיא חוויה רגעית, להריגתו? אצל חכמינו הדברים שקולים. יש שהעלבון ילווה את האדם כל חייו ויהווה סיבה לשפיכות דמים מתמדת. אם זה נשמע מופרך, זה משום שהתרגלנו לכך שפגיעה בכבודו של אדם היא דבר רגיל. חכמינו קבעו שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. דהיינו, הערך של אי פגיעה בכבודו של אדם גובר על הלכות אחרות במקרה של התנגשות ביניהן.
לפגיעה בבני אדם יש מדרגות שונות. יש כאלה הפוגעים באחרים באופן מכוון וישיר. בדרך כלל אלו מעטים והחברה מגנה אותם על כך, אך רוב הפגיעות בזולת נעשות בהיסח הדעת, מתוך חוסר רגישות או חוסר מודעות. קחו כל אדם שאינו יכול להשתתף במרחב הציבורי כי הוא לא שומע ואינו רואה. כאשר החלש או המוגבל צריכים להתחנן כדי שנאפשר להם להגיע למקום שאדם רגיל מגיע אליו בקלות ובזריזות, זו השפלה והלבנת פנים, אמנם לא מכוונות אך מעליבות. כאן מתחיל תפקידנו כחברה.
השבוע צוין בעולם יום הנגישות הבינלאומי. מחמם את הלב לראות כיצד רבים מתגייסים למטרה, כדי שאיכות חיי האדם וכבודו ישופרו. לא חסד אנו עושים עימם, זוהי חובתנו. עלינו לעשות ככל האפשר כדי שהדרך לא תהיה חסומה בפני איש. אנו שואפים לראות את בתי הכנסת, שבהם כל אדם יכול לשפוך את ליבו לפני בורא עולם, מובילים שינוי בתחום ההנגשה. את השבת הזו אנו מקדישים בארגון רבני צהר לנושא הנגישות בבתי הכנסת, בתפילה כי מהם תצא תורה של כבוד לכל אדם שנברא בצלם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו