נשיא ארה"ב ביידן איננו מרוצה מההרכב של ממשלת ישראל. הוא מעוניין בהוצאת "קיצוניים", כנראה אנשי רשימת "הציונות הדתית", המייצגים ציבור יקר וחלק חשוב מהלוחמים עכשיו ברצועה.
למרבה הזעזוע, המרכז־שמאל שתק, אולי בשביעות רצון, לנוכח הפגיעה בריבונות שלנו. זו עליית מדרגה בהתייחסות ארה"ב לישראל כרפובליקת בננות דרום־אמריקנית שבראשה ממשלת בובות, ופיקוד צבאי הכפוף למשרד ההגנה האמריקני. אילו החברה הפוליטית שלנו היתה גוף בריא, הידיעה הזאת היתה מחוללת פה שערורייה. העיתונות היתה נזעקת ונחלקת רק בין תומכי הממשלה, שהיו מתריעים מפני הפגיעה בריבונות, למתנגדי הממשלה, שהיו מאשימים את הממשלה בחולשה שאפשרה את הפגיעה. אבל במחוזותינו הידיעה התקבלה באדישות, כביכול זה טבע העולם שנשיא ארה"ב מפרק ומרכיב פה ממשלות.
זה גילוי מדאיג של פגיעה במערכת החיסונית של הפוליטיקה הישראלית: מנהיג של מדינה אחרת, בעלת אינטרסים משל עצמה שאינם זהים בהכרח לשלנו, מתערב בבחירת הנציגים שיקדמו את האינטרסים שלנו כהבנתם.
אירוע כזה חייב לעורר תגובה חיסונית של גוף לאומי חפץ חיים. כל ישראלי נאמן שמעוניין כי מדינת ישראל תוכל לבחור את דרכיה לפי שיפוטה העצמי צריך להתקומם, גם כשעמדותיו בסוגיות המלחמה ו"אחרי המלחמה" קרובות לאלו של ביידן.
אין מדובר בניסיון לגיטימי להשפיע על החלטותיה של ממשלת ישראל, אלא בהתערבות בשאלה מי יקבל את ההחלטות בישראל. מותר לבעלת ברית של ישראל לנסות להשפיע על החלטותיה, ולפנות לשם כך לדעת הקהל הישראלית. דברים כאלה ישראל עושה בארה"ב (למשל נאום נתניהו בסנאט האמריקני נגד הסכם הגרעין שרקח אובמה עם איראן), וארה"ב נוהגת כך בישראל עשרות בשנים. אך התערבות כמו של ביידן איננה לגיטימית ואיננה פעולה ידידותית.
ברית בין מעצמת־על למדינה קטנה כמו ברית ארה"ב־ישראל, יכולה להתקיים גם כשהן מתנגשות בעמדותיהן, ובלבד שארה"ב תכבד את הדמוקרטיה הישראלית.
המקור לכשל החיסוני הזה, להיעדר תגובה משמעותית לניסיון הבוטה של נשיא ארה"ב להתערב בממשל הנציגים שלנו, טמון בעיקרו בתהליכים שליליים שערערו את המחויבות הממלכתית של המרכז־שמאל בישראל, ועימו חלקים רחבים מהקצונה והפקידות הבכירות.
מותר לבעלת ברית של ישראל לנסות להשפיע על החלטותיה, ולפנות לשם כך לדעת הקהל הישראלית. דברים כאלה ישראל עושה בארה"ב, וארה"ב נוהגת כך בישראל עשרות בשנים. אך התערבות כמו של ביידן איננה לגיטימית ואיננה פעולה ידידותית
כבר זמן רב, וככל שהתבהר הכישלון החמור של האסטרטגיה המדינית והביטחונית שאימץ המרכז־שמאל, הולכת ומתפוגגת יכולתו לנצח בבחירות ולהרכיב ממשלות בישראל. כוחות שהיו רוב מניינו ובניינו של השלטון הישראלי, הנבחר וגם הממונה, ראו את המדינה נשמטת מידיהם. תגובתם היתה כפולה: ראשית, התבצרו בקצונה ובפקידות, ומעליהן במערכת המשפט, ונטלו לעצמם כוח מעל ומעבר לדרג הנבחר, שרק אותו הציבור יכול להחליף בבחירות. אלה היו העילה למאבק בין ימין לשמאל סביב הרפורמה המשפטית והעילה לתמיכת הממסד הביטחוני במחאה נגדה. שנית, הם טיפחו תקוות שממשלת ארה"ב, בעלת הברית שישראל תלויה בה, תכפה על ישראל את האסטרטגיה המדינית והביטחונית הכושלת שלהם.
הממלכתיות הדמוקרטית היתה קורבן של שני דפוסי התגובה האומללים האלה לתבוסות האלקטורליות של המרכז־שמאל. שהרי היכולת של עם חופשי לבחור לעצמו נציגים שינהלו את ענייניו ולהחליף אותם כרצונו - ולא כרצון שופטים עליונים או נשיאי מעצמות - היא לב־ליבה של הממלכתיות הישראלית. בינוי הממלכתיות הישראלית סביב הלב הדמוקרטי הזה היה אחד ההישגים החשובים של המרכז־שמאל אצלנו, כאשר מפא"י ומפלגת העבודה היו עיקרו, לפני הקמת המדינה ובייחוד אחריה. נאמנות למורשת הזאת מחייבת לדחות את ההתערבות האמריקנית בדמוקרטיה שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו