השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת מקץ. במרכז הפרשה עומד סיפור יציאתו של יוסף מבית הסוהר ועלייתו לגדולה בעקבות פתרון חלומותיו של פרעה. יחד עם ספר התורה, שבו נקרא על סדר סיפורי התורה, נוציא עוד שני ספרים. באחד נקרא בענייני ראש חודש טבת, החל בשבת זו, ובשלישי נעסוק בענייני חנוכה.
אמנם חג החנוכה נוצר כ־1,000 שנים אחרי חתימת התורה, ואם כן בצדק נשאל איך אפשר לקרוא בתורה על חג זה. רבותינו מצאו כמה פרשיות המרמזות לחג החנוכה ואבקש לעסוק בקישורים אלה. ננסה כמובן לבחון אם יש קשר כלשהו בין פרשת מקץ לחג החנוכה. כידוע, משמעות המילה חנוכה קשורה לחנוכת הבית. הכוונה כמובן לחנוכת המקדש; דהיינו ביום זה, בעיצומם של הקרבות שניהלו המכבים עם היוונים, נכנסו המכבים למקדש וחנכו את המזבח אחרי שהושבת ונטמא במשך שנים ע"י היוונים ועוזריהם.
בתורה, שנכתבה מאות רבות בשנים קודם לכן, יש התייחסות מפורטת ליום שבו חנכו את המשכן במדבר. בין יתר התיאורים, מופיעים קורבנות נשיאי השבטים שהוקרבו ב־12 הימים הראשונים לחנוכת המשכן, ומייד מופיעה מצוות הדלקת המנורה במקדש, שנעשתה ע"י אהרון מדי יום.
חכמינו ביקשו להבין את פשר סמיכות הפרשיות: "למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב".
התיאור המדרשי מוזר: איזו נחמה יש בהדלקת הנרות יותר מהקרבת הקורבנות? קושי זה הולך ומתעצם כשפוגשים מדרש נוסף המסביר את ההבדל בין הנרות לקורבנות כך: "הקורבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו". וכי בעל המדרש לא ידע שכאשר לא יהיה מקדש, גם לא תהיה מנורה ולא תהיה הדלקת נרות - ממש כמו שלא יהיו קורבנות.
על הקושי כתב אחד מחכמי ישראל, רבי משה בן נחמן: "והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אך לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו". כלומר כשאלוקים מנחם את אהרון, הוא אומר כי הדלקת הנרות שלו תפעל גם בדור שבו לא יהיה מקדש, בעוד הקורבנות ייעלמו עם חורבן המקדש.
הדבר מעורר פליאה, מדוע נרותיו של אהרון יצליחו לשרוד גם אחרי החורבן? מהו ההישג הגדול של החשמונאים, שחדר את נבכי הזמן והצליח לשרוד עד ימינו אנו, חרף כל התמורות שחלו בעם היהודי?
מתברר שחכמים אמרו כאן דבר נועז מאין כמוהו: הנרות שכל ילד מדליק היום בביתו ולאחר מכן שר "הנרות הללו שאנו מדליקים" ו"מעוז צור ישועתי" הם־הם הנרות שאותם הדליק אהרון בבית המקדש.
כביכול העתיקו את המקדש אל הבית של כל אחד ואחד מאיתנו. כיצד? חכמינו מספרים כי אחת הגזירות הקשות שהוטלו על ישראל בידי היוונים היתה שכל בחורה הנישאת לאיש תיבעל ביום חתונתה להגמון (מושל מקומי) תחילה. הם ביקשו לבטל את קדושת המשפחה ואת החיבור שבין חתן לכלתו.
כשחכמינו תיקנו להדליק נרות בפתח הבית של כל משפחה, הם ביקשו לעשות את ההפך. הם קבעו נר איש וביתו. הנר המודלק בפתח הבית מבקש לבטא כי ביתו של האדם הוא לא רק מבצרו, אלא מקדשו. אהרון ובניו מצליחים באמצעות הנרות להביא את האור אל חיינו בכל מקום שבו הם נמצאים. הם מבקשים לקבוע כי הבית של כל אדם הוא המקום המקודש לו.
המקדש המרכזי חרב ובמקומו עם ישראל בונה מקדשים רבים של משפחות־משפחות. על הפסוק הפותח את פרשת מקץ מצטט המדרש פסוק מספר איוב: "קץ שם לחושך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה". אנחנו מקווים ומאמינים באור הטמון בכל אחד מאיתנו. הוא זה שילווה אותנו בכל אשר נפנה. חג אורים שמח!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו