השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת ויגש. במרכזה המפנה הדרמטי שחל בסיפור האחים שירדו מצרימה להביא אוכל ומצאו עצמם מסובכים עם האח הקטן, בנימין, שבאמתחתו נמצא גביע, כביכול גנוב, ממלך מצרים.
מי שהיה נדמה כמשנה למלך מצרים, זה שחושד בבני יעקב כמרגלים, הוא האח השנוא והנעדר זה 22 שנה, הלוא הוא יוסף. דומה שמדובר בתסריט דמיוני. כיצד יגיבו האחים למתרחש מול עיניהם? האם יפחדו מנקמה? או שאולי יצחקו וישמחו?
והנה התורה לא חוסכת בשום פרט. למשל, בתיאור חוסר היכולת של יוסף להתאפק: "וְלֹֽא־יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו". כלומר זה לא היה מתוכנן אצלו מראש להיחשף באותה נקודת זמן. לא ידוע לנו מה היתה תוכניתו המקורית. מייד לאחר מכן, "וַיִּתֵּן אֶת־קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה", יוסף פורץ בבכי גדול שנשמע עד למרחקים. הוא מתעשת ופונה לאחיו ודורש בשלום אביהם אבל אחיו שרויים בסוג של הלם, "ולֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". יוסף נושא נאום ארוך שבו הוא מסביר לאחיו את שעבר עליו, ומסיר מעליהם את האחריות למכירתו באומרו כי האלוקים שלחו למצרים כדי לסייע להם בעת צרה.
בסוף הנאום נמסר לנו: "וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִן־אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו, וַיְנַשֵּׁק לְכָל־אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם". זו כבר פעם שנייה ושלישית שיוסף בוכה, האם מדובר בבחור רגיש במיוחד? רק אחרי הבכיות הרבות הללו, או אז, "וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". באופן טבעי מתעוררת בנו הסקרנות להבין מה יש בהן, בבכיות הללו, שהן תופסות מקום רב כל כך בתיאור המקראי. בהנחה שמדובר בעוד ביטוי של התרגשות טבעית בין קרובים (שונאים) הנפגשים לאחר שנים, הרי זו תגובה טבעית. מדוע רואה התורה צורך להכביר במילים בעניין זה?
חכמינו לקחו את הבכיות הללו אלפי שנים קדימה. הם טענו כי פשרן חורג הרבה מעבר לגבולות הזמן והמקום של המתרחש באותה עת בארמון יוסף במצרים. הדיוק הדרשני מתחיל בשאלה הלשונית על הביטוי "וייפול על צווארי בנימין". וכך שאלו: "וכי כמה צווארים יש לו לבנימין", שעליהם היה יכול יוסף לבכות. כשהם נדרשים להסביר את הבכיות על כתפי יתר האחים נמסר: "ועל אחיו עשרת השבטים שגלו ונתפזרו בין העמים".
• • •
מה אילץ את רבותינו לקחת את הבכי של יוסף ואחיו אל מחוזות רחוקים אלו? האם אכן היה זה רק קושי לשוני במקרא ואולי ניסיון להבין את חדירת המקרא לתחום המפורט של בכיו של יוסף או אולי משהו עמוק יותר? ייתכן כי חכמינו הוטרדו מהשאלה הקיומית ביותר של סיפור יוסף ואחיו.
האחים מבינים כי טעו ולא היה נכון למכור את יוסף. האם זה הוביל להשלמה ביניהם? ספק גדול. ועל זה בדיוק הבכי. יוסף בוכה כי הוא מבין בעומק ליבו כי חרף העובדה שרצונו באהבה ובאחווה, לא בטוח שזה יהיה סוף הסיפור. הוא רואה ברוח הקודש כי בתי המקדש שייבנו בחלקו של בנימין, ייחרבו בגין שנאה ומחלוקת בין אחים. הוא רואה כיצד מלכות יהודה תתפצל לשתי ממלכות, ועשרת השבטים יגלו ולא יחזרו שוב הביתה. הוא בוכה כי הוא רואה ששום דבר חדש לא קורה גם אחרי שהתגלה לאחיו. החשדנות נשארה.
קריאת רבותינו את מפגש יוסף ואחיו היא פסימית וצומחת בעקבות העוינות בתוך עם ישראל, אותה חוו לנגד עיניהם. דומה שאין כמו הימים הללו כדי לעורר אותנו לקריאה מחודשת של פסוקים אלה. האם נחזור ונקרא אותם ונפטיר כאשתקד בסוג של חשיבה פטליסטית שאין לה פתרון? האומנם נועדנו למחלוקת לעולם? שמא נמצא נחמה בכך שיוסף בכה פעמיים על שני בתי מקדש, שמא בעת שנחזור בשלישית אל הארץ הזו נשכיל ללמוד את סיפור יוסף ואחיו ונהפוך להיות לעץ אחד היודע להצמיח מתוכו ענפים שונים המחוברים לאותו מקור, הגם שמתפתחים לכיוונים הפוכים. שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו