מאז ההתנתקות, שבה נאלץ המגזר הציוני־דתי להתמודד בפעם הראשונה מול האתגר שמציבה הדואליות שביסוד קיומו וההתנגשות האדירה בין הממלכתיות שהוא מקדש לבין ערכיו הדתיים־יהודיים, מנסים אנשיו לפתור את שאלת זהותו, ולאחרונה נראה כי זו הולכת ומעמיקה. הציוני־דתי המבולבל שואל "מי אני בעצם?"
האם אני ראש השב"כ, או שמא אני חותם על עצומות נגדו ודורש להקים ועדות חקירה? האם אני ח"כ, מנהיג, שר בכיר בממשלת ישראל או שמא אני אותו ראש ועד מתיישבים הקורא לצה"ל "כוחות ההרס" ומספר ש"אם אתה אלים ומאלץ את השלטון לרדת לברכיים - אתה מצליח"? האם אני מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד ומפקד בצה"ל המוביל ונלחם באויב, או שמא אני נער גבעות עטור "גוזמבות" (הכינוי העדכני לפאותיו המסתלסלות) השונא את המדינה, וסבור כי מאז ימי הרייך השלישי לא קמה מדינה אנטישמית יותר ממנה?
לרוב רובו של המחנה הציוני־דתי התשובה ברורה. אבל כאשר מנהיגי המחנה הזה מגנים במילים חריפות את הרוצחים מדומא, את הרוקדים על הדם בחתונת השנאה נוסח ריקודי חמאס אחרי הרצח באיתמר ואת המכפישים את השב"כ בסיפורי "עינויים" דמיוניים, הם עושים רק חצי עבודה. לכולם ברור כי ליבו של המחנה נחמץ למראה הזוועות, ואיש אינו חושב שאלה דרכו וערכיו.
מצד שני, גם התירוץ המקובל והשחוק של "עשבים שוטים" נתקל במענה השחוק לא פחות על הערוגה שבה איפשרו לצמחי הרעל לצמוח, על ראשי המחנה שלא הקיאו את הפורעים מקרבם ועל רבנים שהעניקו גושפנקה דתית־הלכתית לטרור היהודי ביודעין ובלא יודעין.
הבעיה היא ב"אבל" שמשמיעים דוברי הימין אחרי הגינויים. "אבל" שמשמעותו מעין הגנה על מי שאינם ראויים להגנה. איש כבר אינו מאמין לגינויים כשאנשים טובים וישרי דרך במחנה ממשיכים להכפיש את השב"כ ושבועון חרד"לי נפוץ יוצא בכותרת ראשית "להפסיק את העינויים", גם כאשר ברור כי אין כל הצדקה להשתמש במונח זה. כשחבר בכנסת ישראל, שקודם לכן החליט שהרצח בדומא אינו טרור אלא פשע "רגיל", מגנה את מה שאירע בחתונה אך מייד מוסיף שיש לבדוק אם לא השב"כ הפיץ את הסרטון, הוא כבר לא ישכנע איש בתום ליבו. כאשר רבנים ידועים וראשי יישובים חותמים על עצומה המאשימה את החוקרים, מבלי לשלם מס שפתיים אפילו באיזו קריאה מינורית למצות את החקירה כדי להביא את הרוצחים השפלים על עונשם או משהו כזה, הם נותנים מבלי משים גיבוי לטרור היהודי. כאשר עיתונאים מהימין הופכים את גיבוים לאומנותם ושואלים איך ביום שבו נרצחים שני יהודים אנחנו יכולים להזדעזע מתמונות מחתונה הזויה, טחו עיניהם מראות ואטום ליבם מלהבין כי זה בעצם יתרוננו על פני חיות האדם הפלשתיניות, וכי אין אנו מוכנים להיות "יהודים עם מנטליות נאצית", כפי שאמר פעם ישעיהו ליבוביץ.
תפקידה של הציונות הדתית היום הוא להימנע מלומר "אבל", להכריז מלחמת חורמה על הטרור היהודי ובו בזמן לבנות תוכנית שיקום לנערי השוליים המנותקים, שטרם הגיעו לדרגה של טרוריסטים ולהגדרה הליבוביצית הראויה להם.
