קורבן משותף

ככל שאנחנו אוהבים בחירות במדינה הזאת, יש דבר שאנחנו אוהבים יותר: הפנדלים של הדמוקרטיה, ההמתנה מורטת העצבים ל"מעטפות הכפולות" - קולותיהם של החיילים, הדיפלומטים, שליחי הסוכנות היהודית, האסירים, ועד לא מזמן אפילו הימאים. מצביעי המעטפות הכפולות נוטים באופן כללי יותר ימינה, ובמארג פוליטי שבו כל מנדט משפיע - יש להם פוטנציאל לחולל שינוי של הרגע האחרון. ב־2013, למשל, איבד גוש השמאל מנדט אחד לטובת שולי מועלם, שלנצח תהיה חייבת את הקדנציה הראשונה שלה לאותן מעטפות.

אחרי שבועות של שגרת מלחמה (מכווצת לב, עכורה, מלאת חשש - אבל שגרה) אפשר להכריז לא בגאווה גדולה שנבחרינו עוסקים לא רק ב"יום שאחרי" הצבאי והביטחוני אלא גם ב"יום שאחרי" הפוליטי. סמוטריץ' מבטיח קואליציה עתידית עם החרדים, נתניהו משווה יממה אחת באוקטובר 2023 ל־30 שנות אוסלו, ומתנגדיהם בגופי המחאה הגדולים כבר הספיקו להוציא מודעה שעושה שימוש בשמות הנופלים, לחטוף ביקורת ולהתנצל.

אף שהכשלים שהובילו ל־7 באוקטובר היו רב־מערכתיים, לרבים ברור שדווקא הזירה הפוליטית היא הדחופה ביותר לתיקון, והמאבק על הזכות לאחוז במושכות של המדינה יהיה עיקש.

טובי בנינו נפלו בקרב לא כדי שנכסח את חמאס ואז נפנה לכסח זה את זה ביום שאחרי. הם נתנו למען המדינה את כל מה שהיה להם, ולנו רק נותר להפוך את ההקרבה שלהם מאילוץ מבצעי ללבנה בבניין האומה. רבים מאיתנו מבקשים "להיות ראויים לקורבן שלהם", ולשם כך מסתערים מחדש על המאבק לתיקון פוליטי.

פני הדיון הציבורי בישראל צריכים להשתנות. לי, למשל, יש מנהג חדש: אני חוסמת. כל מי שכותב ברשתות החברתיות ומנסה לנצל את רגישות השיא שלנו כדי לגרום לי לשנוא מישהו, הופך למישהו שאין לי שום רצון או כוונה לשמוע

אך לו היינו עורכים משאל בקרב הגיבורים שנפלו בטבח ובקרב, היינו מגלים מצביעים מכל פינה בקשת הפוליטית. ימנים אדוקים ושמאלנים מושבעים, מסורתיים נלהבים וחילונים נלהבים לא פחות, דרוזים נאמנים ומוסלמים מאמינים - כולם נפלו בארץ שהם אהבו עבור אנשים שהם אהבו.

האם אנחנו מסוגלים לנהל מערכה פוליטית ראויה לגיבורים הללו? האם אנחנו מסוגלים להפנים שהדבר שלשמו הם נפלו גדול מכל מחלוקת?

גם אם אנחנו צודקים (וכולנו משוכנעים שאנו צודקים), אין לנו פריבילגיה לחזור להרגלים ישנים.

פני הדיון הציבורי בישראל צריכים להשתנות. לי, למשל, יש מנהג חדש: אני חוסמת. כל מי שכותב ברשתות החברתיות ומנסה לנצל את רגישות השיא שלנו כדי לגרום לי לשנוא מישהו, הופך למישהו שאין לי שום רצון או כוונה לשמוע. השנאה וההשנאה, החשדנות והטחת ההאשמות שייכות כולן ל־6 באוקטובר, וגם אז ריחן היה רע ביותר. המחויבות ליחד, הכבוד ההדדי, המאמץ להבין אלו את אלו ולחתור להסכמה רחבה - זה העולם החדש. מי שלא משכיל להשתלב בו, ראוי לו שיישאר מאחור.

אחרי שבועות של שגרת מלחמה אנחנו בשלים להתכונן ליום שאחרי. הוא יהיה חייב להיות מורכב מהיכולת להכיל קולות סותרים, שבכל זאת עולים להרמוניה אחת של שותפות אמת, בכל מחיר.

זו הפוליטיקה החדשה: נמשיך את חיינו הלאומיים באותה רוח גדולה שעליה הם מסרו את חייהם.