מומחי תקשורת ואנשי פרסום ויחסי ציבור עסוקים בחיפוש אחר תמונת הניצחון שעימה על ישראל לסיים את המלחמה שאליה יצאנו ב־7 באוקטובר, מלחמת עזה הראשונה, שיש לקוות כי תהיה גם האחרונה.
אפשר להבין את העיסוק האובססיבי בשאלה זו. הרי בעולם הפוסט־מודרני שבו אנו חיים, התדמית חשובה מן המהות, כלומר מן המציאות שבשטח. וממילא אין יותר אמת אחת שאין בלתה, אלא ריבוי של אמיתות, או ליתר דיוק - "נרטיבים", שבחלקם הגדול מתבררים כשקריים.
מכאן האמונה כי תמונת הניצחון חשובה לא פחות מן ההישגים שבשטח, והיא שתקבע כיצד נזכור את המלחמה המתנהלת. וחשוב לא פחות - תקבע גם כיצד נעריך את תוצאותיה.
אבל ראוי שנתמקד בהשגת הכרעה בקרב מול חמאס ומול חיזבאללה, וביצירת מציאות ביטחונית שתאפשר את שחרורם של החטופים והנעדרים ואת שובם של מפוני העוטף וגבול הצפון לבתיהם. כשזה יקרה, כולנו נדע שניצחנו, ולא יהיה צורך בתמונות ניצחון כדי לשכנע אותנו בכך.
חשוב לזכור כי ניצחון במלחמה אין פירושו "הקץ לנשק" ולמאבק בטרור. המלחמה בחמאס מתנהלת מול ארגון טרור הפועל מקרב אוכלוסייה אזרחית המעניקה לו מחסה ותמיכה, ולא נגד צבא סדיר שמאחוריו מדינה. וכמו במקרה של דאעש, אפשר לכבוש את השטחים שבהם הוא שולט, להרוג ולשבות את לוחמיו ולמוטט את הישות המדינתית שהקים.
אבל אחרי כל זה, הטרוריסטים שבים להרים ראש ולנסות להוציא פיגועים בשמו של הארגון שלכאורה חוסל זה עתה. כך קורה עם דאעש במרחבי סוריה ועיראק, וכך קורה ביו"ש, שבה מכה צה"ל באופן שיטתי בחמאס ומחסל את חוליות הטרור שלו בזו אחר זו. אבל על כל חוליה שמחוסלת צומחת חוליה חדשה.
הדיווחים והתמונות משדות הקרב בעזה מלמדים כי צה"ל מתקדם עקב בצד אגודל להכרעת חמאס - שכונה אחרי שכונה, מחנה פליטים אחרי מחנה פליטים. ובכל זאת, גם הכרזה על כיבוש העיר עזה כולה, ועימה גם חאן יונס, ואפילו על לכידה או חיסול של ראשי חמאס, לא תביא את המלחמה בטרור לסיומה. המאבק בחמאס, כמו בכל ארגון טרור אחר, הוא מאבק ארוך, מתמשך וקדחתני, ומנצח בו מי שלא מתעייף ומוותר. מה בכל זאת ייחשב הישג, ואף ניצחון, שאליו חייבת ישראל לשאוף ושאותו עליה להשיג?
ראשית - מיטוט חמאס ככוח לוחם, שפרוס בעמדות קרב ושברשותו מחנות קבע ובסיסי אימונים, מחסנים ומעבדות לייצור אמל"ח.
צה"ל צריך לקיים נוכחות ואף שליטה בצירי הרוחב ברצועה המפרידים בין צפונה, דרומה ומרכזה, וחשוב לא פחות - לקיים שליטה ונוכחות בגבול הרצועה עם מצרים, שדרכו זרם לאורך השנים נשק וסיוע אחר שאפשר לחמאס להפוך לכוח צבאי של ממש
שנית - מיטוט ממשל חמאס, והרס כל מוסד שלטוני שבאמצעותו הוא מבקש לנהל את החיים האזרחיים ברצועה, החל ממשרדי ממשלה, עבור במוסדות כלכליים ואחרים וכלה בעיריות ובשירותים המוניציפליים.
שלישית - שליטה ביטחונית בשטח, שתאפשר לצה"ל לפעול בתוככי עזה בכל פעם שיעלה הצורך, בדיוק כפי שהוא פועל ביו"ש. לשם כך, צה"ל צריך לקיים נוכחות ואף שליטה בצירי הרוחב ברצועה המפרידים בין צפונה, דרומה ומרכזה, וחשוב לא פחות - לקיים שליטה ונוכחות בגבול הרצועה עם מצרים, שדרכו זרם לאורך השנים נשק וסיוע אחר שאפשר לחמאס להפוך לכוח צבאי של ממש. כל זה, ורק זה, יאפשר לנו להשיב את החטופים ואת תושבי העוטף לבתיהם.
אם נשיג מטרות אלו - השגנו את שלנו. נייצר מציאות ביטחונית חדשה ונוחה לישראל בגבולנו הדרומי. מציאות המבוססת לא על הרתעה כביכול של האויב - כאילו יש לנו דרך לדעת מה באמת חושב האויב ומהן כוונותיו - אלא על כוחות צה"ל הערוכים בגבול הרצועה ובתוכה.
שובם של החטופים והנעדרים, חידוש ההתיישבות בעוטף עזה ומיטוט כוחו של חמאס הם שיבשרו את ניצחוננו במערכה, הגם שלא את קיצו של המאבק בטרור. וכשניצחון זה יושג, נרגיש ונדע - עם תמונות או בלעדיהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו