כרים ומאהר יונס מהכפר ערערה חטפו ורצחו את החייל רב"ט אבי ברומברג מזכרון יעקב, בנובמבר 1980, והופעלו על ידי תושבים אחרים מהכפר. בליל הקלשונים נרצחו שלושה חיילים על ידי שלושה ערבים־ישראלים, שאחד מהם תושב אום אל־פחם, עירו של ראאד סלאח, ואת החייל משה תמם רצחו ארבעה, תושבי בקה אל־גרבייה. באפריל 2015 הועלתה בתיאטרון אל־מידאן בחיפה ההצגה "הזמן המקביל" במסגרת אירועי "יום האסיר הפלשתיני". לא לחינם הצגה זו עוררה את הסערה שהתחוללה סביב תקצובו הממלכתי של התיאטרון. ההצגה נוצרה בהשראת סיפורו של המחבל וליד דקה, אחד מרוצחיו של תמם, והיא כוללת מסרים של אהדה כלפי מחבלים ורואה בהם גיבורים.
האם רוצחים שפלים אלה מייצגים את כל המגזר הערבי? חלילה וחס. ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהמדינה. עם זאת, מאות מפגינים צעירים בני ערערה ששמחו בשישי האחרון כנגד הריגתו של המחבל נשאת מלחם אמורים להעיר אותנו מהחלום שמדובר בעשבים שוטים. העשבים הללו גדלו והם נתפסים כלגיטימיים בעיני רבים מבני המגזר. אנחנו נמצאים על קו פרשת המים בין המדינה לאזרחיה הערבים, על רקע אינתיפאדת היחידים המשתוללת ברחובותינו.
ב־1995 השתחררתי מצה"ל ולמדתי חשמל במכללה בחיפה. אחד מחבריי ללימודים היה בחור מערערה ממשפחת יונס. הוא למד באיטליה רפואה, לא עמד במטלות - וחזר ארצה. הוא היה מתוסכל מיחסה של המדינה לבני המגזר, טען שיש קיפוח ותמך בהקמת מדינה פלשתינית על כל שטחי 67' ובחלוקת ירושלים. אולם הזדהותו עם פיגועי ההתאבדות ההמוניים היכתה אותי בתדהמה. לא הצלחתי להבין כיצד אדם שמגיע לביתי כדי להכין שיעורים, דובר עברית צחה, אזרח ישראל, יכול להבין רוצחי ישראלים.
"למדנו תנ"ך וביאליק ושרנו 'אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי', אבל לא הפכנו לישראלים", הצהיר בפניי. "אז מה יהיה הסוף לדעתך?" שאלתי, בסוג של עצבות. "יחיאל", אמר ברצינות תהומית, "אנחנו בני הארץ הזו ואתם צאצאי מהגרים, שלקחתם אדמות של אחרים. בסוף אנחנו נשלוט פה ואתם תגורו לצידנו, כמו שהאיסלאם קבע, כבני חסות". ואת זאת אמר לי לאחר שסיפר בטבעיות כי משפחתו היתה משפחה נוצרית במקורה שהיגרה לארץ לפני כמה מאות שנים מיוון. הוא לא היה דתי, אם כי מאמין אדוק. הוא לא היה לאומני, אף שעמדותיו פלשתיניות־לאומיות. הוא לא היה אזרח ישראלי במהותו, אף על פי שהתגורר ביישוב ישראלי.
אם ישראל והמגזר חפצי חיים, עליהם לבחור בהשתלבות ולא בהתבדלות, ולחזק את החיבור האזרחי בארץ. זה המקום לקדם את יוזמתו של ח"כ עיסאוי פריג' ממרצ שקרא למדינה לחייב את כל אזרחי המדינה בשירות אזרחי. זה צריך להיות צעד ממלכתי ולא צעד התנדבותי.
זה גם המקום להשיק את תוכנית הסיוע למגזר, להשקיע בחינוך, בתוכניות מתאר, לבנות שכונות ולהקים אזורי תעסוקה, מרכזי קניות, בילוי, פנאי ונופש ביישובי המגזר, ולשקם את היחס שבין המדינה לבניה. כי נשאת מלחם טרף את הקלפים, אחריו אף אחד לא יאמין עוד בביטוי "עשבים שוטים".
הכותב הוא ד"ר ללימודי א"י ומזרחן, מומחה לסכסוך הישראלי־ערבי
