היום מציין העולם את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, כפי שהוכרז לפני עשר שנים על ידי האו"ם. בשנים האחרונות, מלבד האירועים וטקסי הזיכרון לקורבנות השואה, מאפשר היום הזה דיון נרחב בדבר ההיבטים האוניברסליים של אירועי רצח עם נוספים במאה ה־20, ולא רק על השואה בלבד. מדובר במגמה ההולכת ומחלחלת גם לשיח האקדמי והחינוכי בארץ, ותכליתה לנסות להפיק לקחים אנושיים אופרטיביים כדי שאירועים כאלו לא יישנו בעתיד.
זוהי כמובן מטרה נעלה. האסון הנורא שקרה לעם היהודי לא צריך לעוור את עינינו לאירועים רצחניים אחרים בהיסטוריה ולאטום את ליבנו לטרגדיות של עמים אחרים. אולם יש מקום לשאול אם כאשר אנו ממצבים את השואה רק כעוד תופעה של רצח עם או ג'נוסייד, אין אנו מאבדים בדרך את ההכרה וההבנה ששואת היהודים היתה אכן אירוע ייחודי, בעל מאפיינים שונים מכל אחד מאירועי הג'נוסייד שקדמו לו או הגיעו אחריו.
אקדים ואומר שאיני רואה כל בעיה בהתמקדות בשואה שלנו; זהו אירוע טראומטי שבו אבד שליש מהעם היהודי. רשמיו של האירוע ממשיכים להשפיע גם כעת. אכן, היו בעולם גם רציחות עם אחרות - אבל זה קרה לנו. זוהי צלקת שאנו נושאים עימנו, השריטה הזו היא חלק מאיתנו, מהזהות שלנו, מהמבנה הפסיכולוגי שלנו.
השואה נבדלת מאירועי רצח העם המוכרים לנו, בהיותה אירוע גלובלי. גלובליות זו נבעה מהאופי הטוטאלי של השואה ומהכוונה למחות עם שלם מעל פני האדמה. אירועי ג'נוסייד מתרחשים בדרך כלל במפגש בין עמים שכנים, פעמים רבות עמים שחיו יחד מאות שנים, כמו ברצח העם ארמני על ידי הטורקים וברצח המיעוט הטוטסי על ידי בני ההוטו ברואנדה. רצח עם שכזה נובע משיקולים פוליטיים, אתניים, ביטחוניים ואף כלכליים.
רצח העם תוצרת הנאציזם לא נבע מאף אחד מהשיקולים הללו, אף כי חלקם הופיעו בו. תכליתו היתה אחת - עולם ללא יהודים. הנאצים הגדירו ביעדים המבצעיים שלהם בוועידת ואנזה (ינואר 1942) השמדה של כ־11 מיליון יהודים באירופה ואף החלו ליישם מדיניות אנטי־יהודית בצפון אפריקה. הנאצים השקיעו משאבים חיוניים (כוח אדם, רכבות, אמצעי תחבורה נוספים) כדי לנייד יהודים אלפי קילומטרים אל מותם במחנות ההשמדה. במאבק של חיים ומוות בין הגרמנים לבין בעלות הברית, "זכה" הפרויקט של רצח היהודים לקדימות בסדר העדיפות הלאומי הגרמני על חשבון המאמץ המלחמתי.
הכיצד אפשר להסביר את הרוע הצרוף ואת הרצון לבצע "טיהור" בהיקף ובפרישה כל כך רחבים, כפי שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה? ומדוע דווקא ביהודים, שלא היוו איום ממשי על הנאציזם? חוקרים והיסטוריונים מודרניים, כגון דויד אנגל בספרו "עולם ללא יהודים", מסבירים כי הנאצים ביקשו למגר ולטהר את מה שהם תפשו כערכים יהודיים שליליים, שחדרו לתרבות הגרמנית והחלישו אותה. ערכים של חסד וחמלה הוטמעו בגרמניה דרך הנצרות. ערכים ליברליים של סובלנות, פלורליזם וחירות אקדמית, שהיו פסולים בעיני הנאצים, נתפסו כ"ערכים יהודיים".
לדידם של הנאצים, הדרך היחידה להשתחרר מהעול של "הערכים היהודיים" היתה להשמיד את ה"נשאים" של הערכים הללו - עד האחרון שבהם. המאבק היה על עצם קיומו של העם היהודי.
בימים אלו חשוב, כמו בכל תקופה אחרת בעצם, להפיק לקחים מאירועי השואה: עלינו להיזהר מכוחה המשחית של השנאה, לשמור על ערכי מוסר, אנושיות ויהדות גם במצב של עימות לאומי, ולא להתעלם מגורלם של חפים מפשע במדינות סביבנו. אך עלינו להפנים גם את ההיבט הלאומי, אחרת נחטא בהכחשת השואה: להקשיב לקולות הקוראים להשמיד את מדינת ישראל ולא לטייח אותם; להתעורר אל מול האנטישמיות המרימה ראש, שוב, באירופה; ולהתמודד עם האנטישמיות המופצת בידי שכנינו הקרובים והרחוקים ועם השלכותיה.
הכותב הוא ראש התוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, לציון עשור ליום השואה הבינלאומי
