דמיינו לעצמכם מצב בו אישה עובדת מספר שנים לא מועט, במקום שהעסיק אותה בזכות ידע מרשים ויכולת מקצועית מופלאה. תארו לכם סיטואציה בה תגיע פתאום מישהי אחרת בעלת ניסיון רב, שכישוריה המקצועיים מרשימים אפילו יותר. לא בטוח שתתפלאו אם השנייה תתפוס פתאום את מקומה של הראשונה. סביר יותר דווקא, שתתפלאו אם זו תחליט לתבוע את החברה רק משום שקיבלה לשורותיה מישהי עם כישורים טובים משלה.
כך גם במקרה של איילת זורר. הדוגמנית בת ה-46 נמדדה לאורך השנים לפי היופי שלה. הוא זה שקידם את החברה, היווה את הפנים שלה (תרתי משמע) ותרם למכירותיה. היופי במקרה הזה, כפי שצריך להיות בעולם הדוגמנות, הוא הפרמטר, הוא זה שמשפיע, הוא זה שקובע האם את מספיק טובה או לא.
נכון, זה מעליב, זה אפילו ממש יכול לפגוע. לחשוב שאיבדת את מקום עבודתך רק לפי אמת המידה של איך את נראית. אבל רגע, אנחנו מדברים כאן על דוגמנות, וזה בדיוק המקום בו נשפטים על צבע העיניים, הירכיים המעוצבות והקמטים שעל הלחיים. וכמו שזכותו של כל מעסיק לערער על כישוריו של עובד, כך גם זכותה של חברת אופנה להחליט שהיופי של הפרזנטורית שלי כבר לא מספיק טוב עבורה ולא מתאים לערכים שהיא רוצה לייצג.
התביעה של זורר תמוהה, מבלי להיכנס לפרטי החוזה ומה היו סעיפי סיום ההתקשרות שבו, שכן טענה על כך ש"נפטרו" ממנה רק בשל מראה המתבגר היא מגוחכת. לא העדיפו אותה על פני דוגמן גבר, לא חשבו שהיא פחות מתאימה משום שהתבטאה בצורה חריגה או החזיקה בדעה מסוימת.
כן, החליטו שהיא לא מתאימה כי הלוק שלה כפי שהיא נראית היום לא לטעמם. וכן, יש מישהי בעלת מראה אטרקטיבי יותר שישרת אותם. זכותם המלאה, הרי זהו בדיוק המקום שמקדש את מודל היופי.
אז לפני שאנחנו ממהרים להיפגע בשמה של זורר ולתקוף חזיתית את חברת האופנה, חשוב לזכור שכמו בכל מקום עבודה גם כאן מצאו לנכון לרענן את פני החברה. אם יש מישהי עם נתונים חיצוניים טובים יותר, היא המתאימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו