האתגר האסטרטגי שמציבה המציאות החדשה בסוריה להנהגה הטורקית - לא רק ליומרותיו הניאו־עות'מאניות של ארדואן למנהיגות אזורית, אלא גם לאינטרסים בסיסיים הרבה יותר של השלטון באנקרה - התחדד מאוד בימים האחרונים. הישגיו הצבאיים של משטר אסד, בעיקר בזכות הגיבוי הרוסי, בגיזרת העיר חאלב, לא רק שמוטטו את שיחות ז'נבה, הם הביאו לניתוק קווי האספקה של טורקיה למורדים הנתמכים על ידיה ומאיימים ליצור מצב שבו היא תאבד את אחיזותיה במרחב זה.
בנסיבות אלה, אין זה מפתיע שגוברים הסיכויים להעמקת המעורבות הצבאית הישירה של טורקיה בשטחה של סוריה. בין השאר, אם ברצונה של טורקיה לעמוד בהתחייבויותיה לאירופה - לחסום את שטף הפליטים - היא חייבת לעשות זאת על ידי סגירת גבולה עם סוריה, והכלת אוכלוסייה זו במחנות שבצידו הדרומי. שכן יש סיכוי שפליטים שכבר נכנסו או ייכנסו לטורקיה עצמה ימצאו את הדרך אל חופיה המערביים, ומשם בספינות רעועות ליוון.
יתרה מזאת, הפרת המאזן הצבאי במרחב חאלב ואף בקרבת הגבול מאיימת על אינטרסים טורקיים נוספים. כאמור, "הכוחות הדמוקרטיים הסוריים", כוח לוחם אפקטיבי, כורדי בעיקרו, שכבר הנחיל תבוסות לדאעש, מבסס את אחיזתו בחלק מאזורי הצפון ועשוי ליצור רצף של שליטה כורדית לכל אורך הגבול עם טורקיה. הכוחות הכורדיים השולטים בצפון־מזרח סוריה עומדים בקשר מבצעי ופוליטי עם תנועת ה־PKK, הנתפסת בטורקיה כארגון טרור מובהק.
לטורקיה יש גם מחויבות למיעוט הטורקמני בצפון סוריה, שהפך יעד לתקיפות רוסיות אינטנסיביות בעת האחרונה, והרוסים מייחסים לו את הריגת הטייס הרוסי שצנח לאחר הפלת המטוס. גם היבט זה של מדיניותה עשוי לגרור אותה להעמקת הנוכחות בשטח, שחשיבותו ערכית ואסטרטגית כאחת.
על אף כל אלה, עדיין מדובר בהכרעה קשה ומסוכנת שהצמרת המדינית הטורקית מתקשה להתמודד איתה. הרטוריקה הנרגזת של ארדואן וההסתה כלפי מבקריו מבית ומחוץ - שלא נעדרות ממנה נימות אנטי־אמריקניות ואנטישמיות גם יחד - נועדו לחפות על הקושי הגובר, אבל הדילמה בעינה עומדת. ראשית, הצבא הטורקי, שארדואן שוקד זה שנים לפגוע במעמדו המדיני, להשליך לכלא את קציניו הבכירים ולהטיל ספק בנאמנויותיו, איננו שש אלי קרב בשליחותו של השלטון הנוכחי. שנית, המעורבות הרוסית המתעצמת, גם אם יעדיה עדיין מוגבלים, מחריפה את הקושי שבפניו יעמדו הטורקים אם יתערבו בסוריה - ונימות אזהרה תקיפות כבר נשמעו במוסקבה, שלא שכחה ולא סלחה על הפלת המטוס.
לבסוף, גם בין ארה"ב לבין טורקיה גוברים המתחים. בלטה לעין הביקורת שהשמיע סגן הנשיא ביידן, בעת ביקורו בסוף ינואר השנה, על סממני הדיכוי שנוקט ארדואן כלפי עיתונאים ומתנגדים אחרים. חריפה לא פחות היתה ההתנצחות הטורקית בעקבות ביקורו של השליח האמריקני המיוחד לתיאום המאבק בדאעש, הדיפלומט המנוסה ברט מק'גרק, בעיירה קובאני שבשליטת הכורדים. ארדואן אף דרש מממשל אובאמה "לבחור בין טורקיה לבין הכורדים".
האמת היא שטורקיה היא שצריכה לבחור. אם ארדואן מוכן להמשיך להוביל את ארצו בנתיב של עימותים מתמשכים בכמה חזיתות באותו זמן - כולל המשך תמיכה בטרור של חמאס - המעמיקים את הקושי שבו היא נתונה ואת הניכור מול המערב, או אם ברצונו להשיב את מדינתו לנתיב הראוי למדינה חשובה בנאט"ו, ולבחור דפוסי פעולה שיאפשרו תיאום הדוק עם ארה"ב - גם במחיר פתרונות פשרה באשר לכוחות הכורדיים, הממלאים תפקיד חיוני בלחימה כנגד דאעש. בחירה בדרך זו תאפשר גם השתלבות במחנה הרחב יותר של הכוחות המדיניים המעוניינים להשיב מידה של יציבות למזרח הים התיכון.
הכותב הוא מרצה בחוג למזרח התיכון ולאיסלאם במרכז האקדמי שלם, ולשעבר סגן היועץ לביטחון לאומי למדיניות חוץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו