"פסק דין היסטורי", קבעה פרקליטתו של מני נפתלי - והעיתונאים מיהרו לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה, ממש כ"ט בנובמבר של התקשורת. וכך, אחוזים בכבלי הרטוריקה, נמרחו הכותרות והעמודות הכפולות מלאו בציטוטים מפסק הדין. הדימויים שבהם השתמשו בחורינו המצוינים מ"ידיעות אחרונות" ומ"הארץ" לא היו מביישים כל דרמה מסוגננת על במת תיאטרון האבסורד.
למני נפתלי נתנו המחזאים הללו שלל תפקידים. עבור אחד אין הוא אלא "רובין הוד" המתואר כ"איש אמיץ הקורא תיגר על נתניהו". מחזאי אחר, ככל הנראה חובב תנ"ך, סבר שמדובר בניצחון דוד על גוליית. נחום ברנע החליף בסופ"ש לנפתלי את התפקיד לעובד במה שהסיר את "מסך הפחד". הגבורה פינתה את מקומה לסרטי האימה. "פרקליטות המדינה הסתערה על התובע בחמת זעם ההולמת רוצח סדרתי". הסיפורים מבית ראש הממשלה הם לא פחות מ"מסמרי שיער", וכשמתלווה להם הכותרת "סיוט ברחוב בלפור" ברור מי הוא, או מי היא, לשיטתם, פרדי קרוגר. הגדיל לעשות ורטר מ"הארץ", שעבורו בית ראש הממשלה אינו אלא "סביבה נגועת טרור".
בבליל המתקפות, לא נמצא שביב של הגינות להעיר הערה משפטית כגון שפסק הדין משתלח במישהי שכלל לא היתה צד בדיון, ומכיוון שכך גם לא ניתנה לה אפשרות להגן על עצמה באמצעות עדים שיציגו, למשל, תמונה אחרת, מאוזנת יותר.
נכון, מדובר בסיפור טוב המספק את יצר ההצצה ופסק הדין כולל דוגמאות עסיסיות עתירות תיאורי צבע, רעש ובוטות, אלא שהתקשורת כבר מזמן איבדה פרופורציות; במיוחד זו ששנאתה לנתניהו מקלקלת לא רק את השורה אלא את כל הסיפור כולו.
למה כוונתי? לפני שבוע הוסיף בית המשפט המחוזי חודש מאסר נוסף לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בהשליכו לפח האשפה את עיסקת הטיעון השערורייתית שנרקמה עם פרקליטיו. כאן אין מדובר ב"נימוסים והליכות" אלא במעשי שחיתות חמורים, שוחד ושלמונים המעוורים עיני פיקחים. את התקשורת זה עניין פחות. התקשורת הבליטה את הסיפור על שרה נתניהו; את הסיפור על אולמרט - הרבה פחות. המדווחים והפרשנים העדיפו את הרכילות הצהובה. ממש מגיני ה"דמוקרטיה" ו"שלטון החוק".
מה שהם מתקשים להבין כבר שנים הוא שתכליתן של אותן כותרות, קרי הפלת נתניהו, דינן להיכשל. במערכת הבחירות האחרונה "כיכבו" סיפורי שרה נתניהו בתעמולת היריב באינטנסיביות, והתוצאה ידועה. מצביעי הליכוד ראו בכך עוד מתקפה של "שמאלנים". כך בדיוק מתקבל בעיניהם פסק הדין של ביה"ד לעבודה. ההכפשות הן אותן הכפשות. לכאורה רק ה"שמאלנים" התחלפו.
מבלי להוריד כמלוא הנימה מהתמונה הבלתי נעימה העולה מפסק הדין על דברים שהתרחשו בבית ראש הממשלה, אפשר לומר שצעקות, העלבות והתפרצויות מתרחשות מפעם לפעם במקומות רבים. חלקן אף נגמרות בבתי המשפט. לא כולם הם חנה בבלי. אפשר לשער כי בישראל ובעולם כולו יש מעסיקים המתפרצים על עובדיהם ואף "יורדים לחייהם" ברמה זו או אחרת. יש מעסיקים, גם בצמרת, שסרחו במעשים שאירעו בין כותלי בתיהם.
על דברים אלה ראוי וצריך לדווח, אולם מקומם במדורי הרכילות או החברה. "ידיעות" ו"הארץ" מתהדרים לעיתים שהם ה"וושינגטון פוסט" או ה"ניו יורק טיימס" של ישראל. צר לי לאכזבם. הם בקושי ה"סאן" מלונדון. אפילו צהובון זה החליט לא מכבר לבטל את תמונות העירום המסורתיות בעמוד 3, אולם חלק מבכירי העיתונאים וחבריהם ממשיכים להתפשט מערכים של עיתונות ראויה רק כדי לספק את תאוותם של אדוניהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו