עלייתו המפתיעה של דונלד טראמפ בארה"ב, התחזקותן של מפלגות כמו 'החזית הלאומית' בצרפת, 'הדמוקרטים השוודים' בשוודיה ו'מפלגת החירות' באוסטריה, מצביעה על מגמה אנטי- אליטיסטית ופופוליסטית, שהולכת ומתחזקת בפוליטיקה המערבית. טראמפ שם את הממסד הפוליטי כולו על הכוונת, ומכריז: "אני אוהב את אלו בלי השכלה!", ואילו המפלגות הפופוליסטיות האירופיות שמות להן למטרה לחיציהן את ה"אירו-אליטה", היינו, הביורוקרטים המומחים הטכנוקרטים המנהלים את האיחוד האירופי.
גם אצלנו מתקיים מתח בין "אליטה" לאוכלוסייה הרחבה , אם כי הוא לובש צורה שונה במקצת. באירופה ובארה"ב הכעס מכוון כלפי האליטה כאשר היא בשלטון, ואילו אצלנו האליטה 'כועסת' על האוכלוסיה הרחבה, שבוחרת שלטון שלא לרוחה. כך למשל, הצייר והפובליציסט יאיר גרבוז האשים בכנס בחירות להחלפת השלטון, את "מנשקי קמיעות ועובדי אלילים" שהשתלטו על המדינה, ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר פנה יחד עם גורמים אליטיסטיים נוספים (אקדמאים ואומנים) אל 'שחקני חיזוק' הפועלים מחוץ לזירה הישראלית. ההצדקה למעשיו הייתה, שהוא וחבריו שייכים לשני האחוזים האליטיסטיים, שהם "הכי מוסריים, הכי נבונים, ושהם מסוגלים לראות עשרים שנה קדימה" , ובשל כך מותר להם לגייס כוחות חיצוניים על מנת להשפיע על המדיניות הישראלית .
אין ספק, שבעקבות המשבר הפיננסי המתמשך ואתגר הפליטים, המערכות הפוליטיות במערב נתונות לעומס רב, אך זה איננו ההסבר היחיד למתח בין השכבות הפופולריות ובין האליטה. מתח זה מובנה בצורה מהותית בתוך המערכת הפוליטית המערבית. בתחילת המסורת הפוליטית המערבית, שלל אפלטון את הדמוקרטיה האתונאית לטובת שלטון הפילוסופים – אלו שמסוגלים להבין את ה"אידיאות", דהיינו ההמשגות המופשטות המעצבות את עולם התופעות הקונקרטיות. אלפיים שנה מאוחר יותר, במאה ה-18, רובה המוחלט של תנועת הנאורות לא צידדה גם היא בדמוקרטיה. אנשי רוח כמו וולטייר האמינו, שהשלטון הראוי הוא של מלך אבסולוטי, המקבל ייעוץ מפילוסוף נאור על מנת ליישם את החוקים והמדיניות הראויים. מתח זה בין העם ובין החוכמה מאפיין גם את המסורת היהודית. המסורת היהודית חלוקה בנוגע לדילמה האם להעדיף "רוב מניין" (הרוב, העם) או "רוב בנין", החכמים והחריפים. מה שנחשב לעיתים כאיום על הדמוקרטיה – סמכותו של הרב – מהווה פעמים רבות שיקוף של מתח אימננטי בדמוקרטיה המערבית עצמה.
ישנן סברות התומכות בשני הצדדים. מחד, כולנו מעוניינים לפעול על פי ראיית והבנת האמת, אך מאידך, קשה לנו לקבל שמישהו אחר יקבע את גורלנו, גם אם הוא יותר חכם מאתנו. יש גם לזכור, שלעיתים חכמת החיים של האנשים הרגילים ושכלם הישר עולים על התחכום של האליטה האינטלקטואלית.
דמוקרטיה היא השיטה המיטבית, לא בגלל שהיא איננה כוללת סתירות ומתחים פנימיים, אלא בגלל שהיא מכירה בהם ויכולה להכיל ולנהל אותם. היחסים בין העם ובין האליטה מתאפיינים לעיתים קרובות על ידי בוז וטינה הדדית. פוליטיקאים אוהבים להיבנות מרגשות ויצרים שליליים אלה. מי שדוגל בהתנהלות אזרחית ראויה חייב לזכור, שמתחים מסוג זה הינם חלק מובנה מהמערכת הפוליטית, ולפיכך לנסות למצוא את האיזונים המתאימים בין הגורמים.
ד"ר שלמה פישר, ממייסדי עמותת 'יסודות' שבמכללת הרצוג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
