על דמעות ועל צביעות

כרבים אחרים צפיתי בדמעות שפרצו מעיניה של הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, במהלך מסיבת העיתונאים בעמאן. כרובנו חשתי אמפתיה לתגובתה לגל הפיגועים בבריסל, בירת האיחוד האירופי. גם רוגל אלפר הזדהה, במאמרו ב"הארץ", עם "רגע של אנושיות נדירה" ועם "התגובה הרגשית הכי טבעית ובריאה". 

היה לי ברור, עם זאת, שאלפר אינו משחית מחמאותיו לריק וכי זהו שטר ששוברו בצידו. ואכן, לאחר המחמאות לאישה עדינה ואנושית זו, באה המתקפה על "מאצ'ואיסט צעיר בדסק החוץ של חדשות 10", שלדברי רוגל "הפגין בוז ישראלי גס רוח כלפיה". 

ולא על המאצ'ואיסט הצעיר בלבד יצאה חמתו של איש המוסר אלא גם על בנימין נתניהו, שבנאומו בוועידת איפא"ק, זמן קצר לאחר מתקפות הטרור בבריסל, ההין ברוב חוצפתו לטעון שהטרור בבלגיה ובישראל "זה אותו הטרור".

איני פוסק מלהתפעל מהמוסר הנוצרי שמשתפך לו מעל דפי "הארץ". 

 

מלח על הפצעים

אני בטוח שגם אורי משגב, המתכנה בפי עצמו "משגב לעם", מזדהה עם דמעותיה של מוגריני ומתאבל על קורבנות הטרור בבריסל. התרשמתי שרגש אנושי זה לא גרם לו לחוש כאב על הירצחם של יעקב נפתלי פרנקל, גיל־עד מיכאל שער ואיל יפרח בעת שהמתינו לטרמפ בצומת אלון שבות, בדרכם לבתיהם. 

ולא זו בלבד שלכאורה לא התאבל עליהם, הוא אף מתח ביקורת על משפחותיהם שביקשו להתפלל לשלומם. עד כדי כך הגיעה הציניות עד שמייד עם מציאת גופותיהם ובטרם הספקנו לעכל את הרוע, מיהר לציין ש"התפילות לא עזרו".

גם גדעון לוי מצר, ללא ספק, על קורבנות בריסל. אותו לוי נעץ סכין בליבותיהן של אימהות הנערים שיצאו לז'נבה לשטוח תחינתן בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם כי תיחלץ להצלת בניהן. 

"צריך מידה מסוימת של עזות מצח", הטיח לוי באימהות האומללות, "כדי לתבוע מהעולם התעניינות בגורלם של שלושה חטופים ישראלים, ומידה של חוצפה כדי להתאכזב מכך שהוא שותק". 

בציניות אכזרית הוא הוסיף וזרה מלח על פצעיהן: "לעולם אין שום סיבה להתעניין בגורלם של נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל־עד שער... אין לו סיבה להתרגש יותר מדבריה המצמררים של רחל פרנקל, שסיפרה שנפתלי שלה ילד טוב שאוהב לנגן בגיטרה ולשחק כדורסל". 

לוי איש המוסר אף הוסיף ולעג למי שההינו לכנות את הנערים בני ה־16 וה־19 ילדים. "למה לא תינוקות?!" שאל באכזריות.

 

אפס גינוי לטרור

אך מה לנו להרחיק למשגב וללוי? במאמר, תחת הכותרת "התנצלות בפני רוצחיי", שפירסם לא מכבר, הותיר אלפר צוואה שיש למסרה "אם מחבל או מחבלת ידרסו או ידקרו אותי". 

"אם אירצח בפיגוע", כותב אלפר, "אני מבקש כי ייאמר בשמי לרוצחיי, אם ייוותרו בחיים, כי אני מתנצל. אני מפויס עימם אחרי מותי. ואם רוצחיי ימותו, אזי אני מתנצל בפניהם כעת, מראש". 

קשה אמנם לדעת אם דבר זה יקרה לפני או אחרי שיעזוב את הארץ כפי שהבטיח/איים לעשות לפני שנה וחצי. את ההבטחה סיים אלפר באימרת הכנף, "דין תל אביב כדין עוטף עזה".

ובכל זאת, ולמרות צדקנותו של אלפר, לא ניתן שלא להזדהות עם כאבה של שרת החוץ האירופית. ברם יחד עם הכאב יש להזכיר לה ולקהילה האירופית כולה, ערב הפיגועים בבריסל הופיע בנו של פעיל השלום ריצ'רד לייקין, שנרצח בפיגוע בשכונת ארמון הנציב, בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם. 

הוא פנה לחברי המועצה, למזכ"ל האו"ם ול"שליח המיוחד מטעם האו"ם לענייני זכויות האדם בשטחים הכבושים מאז 1967": "לא גיניתם פומבית את הטרוריסטים הפלשתינים או את ההסתה של הרשות הפלשתינית, שמזינה את האלימות הקטלנית". 

תגובת המועצה היתה שורה של החלטות המגנות את ישראל, אפס גינוי לטרור הפלשתיני ובחירת מחליף ל"שליח המיוחד מטעם האו"ם לענייני זכויות האדם בשטחים הכבושים מאז 1967", מבין שני מועמדים שמתחרים ביניהם בשנאת ישראל. 

כשהאחת הביעה תמיהה על שארה"ב ובריטניה עדיין לא הפציצו את ישראל, והאחר השתתף בוועידה שקראה לחיסולה של מדינת ישראל.

 

לשתף פעולה? עם מי?

נציג האיחוד האירופי הביע אכן ביקורת על החד־צדדיות של הדו"ח של השליח היוצא והתעסקותו רק בהפרות מצידה של ישראל ולא מצידם של גורמים אחרים. עם זאת, הוא מתח ביקורת על ישראל על שלא שיתפה פעולה עם מחבר הדו"ח ולא איפשרה לו לקבל את המידע הראשוני על המצב בשטחים. 

עם מי יהיה על ישראל לשתף פעולה, לדעתו של האיחוד האירופי - עם מי שקורא לחיסולה של מדינת ישראל או עם מי שמסתפקת בהפצצתה?

עם כל הצער על קורבנות השווא בבריסל, יש לקוות כי הפיגועים יהיו קריאת השכמה לאירופה. ההנחה שניתן לכלוא את הטרור בגבולות ישראל או אף המזרח התיכון, התבדתה. 

צודק אלפר - דין תל אביב כדין עוטף עזה, ודין שניהם כדין בריסל, איסטנבול ופאריס. ¬

 

 פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו