התמורות ביהדות ארה"ב כוללות פיחות בתמיכתם של יהודים אמריקנים במדינת ישראל. ההתנערות של חלקם מן הלאומיות היהודית, או יש לומר הציונות, מתורצת בביקורת על ערכי הדמוקרטיה של ישראל ועל מדיניות ממשלתה, ומלווה אף בשתדלנות נגד התמיכה המסורתית של ממשלות ארה"ב בישראל. תנועות כג'יי־סטריט, קול השלום היהודי ו־BDS, הנעות על הציר שבין שמאל־קיצוני לאנטי־ציוני, זוכות לעדנה, ופעיליהם שפיתחו אמפתיה אובססיבית לעמדה הפלשתינית טוענים שפעולתם נעוצה ברצון "להציל את ישראל מעצמה". הלכי הרוח הללו, שנובטים בקרב יהדות ארה"ב ופחות בקהילות קנדה, אוסטרליה ובריטניה, מוצאים אכסניה בשמאל הציוני בישראל, שמגייס כל טענה נגד המדינה, גם המופרכת ביותר, לרטוריקה קטגורית נגד ערכיה הליברליים של החברה הישראלית וממשלתה.
ספרים ומאמרי עיתונות בארה"ב מציעים הסברים שונים לפיחות בתמיכה בישראל. אחדים מייחסים זאת לתפיסת עולם המיוסדת בבורות ובניתוח שטחי של ההיסטוריה, ואחרים נועצים את הסיבה בעמדה פוליטית הממקמת יהודים רבים בשמאל־האמריקני־הרדיקלי, שהוא הביקורתי ביותר כלפי ישראל, בהתחשב בתמיכה הגדלה בהתמדה בקרב ליברלים מתונים ושמרנים.
במאמר "האם יהודי אמריקה וישראל מתרחקים זה מזה", שהתפרסם ב"Mosaic", מצביע אליוט אברמס על תהליכים סוציולוגיים ביהדות ארה"ב שאינם קשורים לישראל: שיעורים גבוהים של נישואי תערובת, כך ששיעור גבוה מהצעירים הוא בן להורה אחד שאינו יהודי. הדברים מתקשרים לאימוץ נרחב של פרשנות קוסמופוליטית לרעיון "העם הנבחר", שהולם את הפלורליזם האמריקני וערכיו, המתממש בפעילות של תיקון העולם והחברה האנושית. המדינה הציונית ומדיניותה כלפי הפלשתינים נתפסות כמפרות את האתוס הליברלי.
בניסוח מטפיזי, במילותיו של מייקל ברנט, מחבר הספר "בעיה בשבט: הקונפליקט היהודי־אמריקני ביחס לישראל", אפשר להגדיר זאת כ"חיכוך בין הקוסמופוליטי לשבטי". התופעה שבה הלאומיות היהודית נדחית לטובת תפיסה, שלפיה הרעיון האוניברסלי ראוי יותר מהערבות ההדדית שבמימד האתני, אינה זרה להיסטוריה היהודית. עימות זה מצביע על הצורך המוכר של יהודים לעסוק בזהותם, להתעמת עימה, להעניק לה פירושים שונים, ולעיתים אף להפנות לה עורף. ואולם ההיסטוריה גם זוכרת שההצלחה של יהודים להיות "נוצרים טובים" או "גרמנים טובים" מתבדה כשהאנטישמיות מזדקפת.
השילוב בין הצורך לעצב זהות אוניברסלית לבין בורות ועמדה רדיקלית מתברר כמקור לא אכזב לשמן בגלגלי הדה־לגיטימציה נגד ישראל. לאחר השואה, ולנוכח אתגרי הקיום של המדינה, הפניית עורף מצד יהודים לרעיון הלאומי עלולה להיתפס כעמדה אנטי־מוסרית, ועל כן אין להתפלא כשהיא מתורגמת לוויכוח־רדיקלי הנדרש בעת הצורך גם למונחים ברוח התעמולה הפלשתינית - "כיבוש", "אפרטהייד" ו"פאשיזם". אין לצפות שגישה זו, שבלי משים מרדדת את המאבקים האמיתיים לחירות שהיו בהיסטוריה, תיבלם כשהשמאל הישראלי יגבר פוליטית.
העמדה הרדיקלית של השמאל היהודי בארה"ב מחלחלת לשמאל הציוני בישראל, שמצידו מספק לה תעודת הכשר. כל התבטאות קיצונית שמתאפשרת בשל חופש הביטוי, וכל גידול פרא לאומני שאפשר למצוא בכל דמוקרטיה, מתורגמים אוטומטית להאשמה רשלנית כלפי הממשלה וציבור בוחריה באנטי־דמוקרטיות, בגזענות ובדמיון לגרמניה. אג'נדה אנטי־לאומית מוקעת על ידי השמאל בקול ענות חלושה, ונציגיו הם אורחי כבוד בבמות שבהן מוצגת אג'נדה זו. העיתונאי ארי שביט תיאר תופעה זו כ"התאבדות פוליטית מרהיבה" של השמאל הישראלי: "לא עובר חודש, שבוע או יום בלי שהשמאל יירה כדור ברגלו, בבטנו או ברקתו...". ההזדהות עם עמדה רדיקלית אנטי־לאומית אינה רק התאבדות פוליטית, היא ירייה בבטן של כולנו.
הכותבת היא מומחית לפילוסופיה יהודית ולפילוסופיה ערבית, המרכז הבינתחומי, הרצליה