באוקטובר 2009 הוענק לנשיא אובאמה פרס נובל על ״מאמץ בלתי רגיל לחיזוק הדיפלומטיה ושיתוף הפעולה הבינלאומיים״. הפרס היוקרתי לא ניתן על עשייתו הברוכה של הנשיא, שנכנס לתפקידו בינואר אותה שנה, אלא שיקף את הנתיב הדיפלומטי שאותו ביקשו מעניקי הפרס להתוות לו.
אובאמה אכן צעד בסך. הוא נמנע ממעורבות צבאית במזה"ת, שלדעת רבים היתה מהגורמים שהובילו להידרדרות "האביב הערבי" לכדי משבר אזורי קשה ולגל הפליטים האדיר השוטף את מדינות אירופה. התוצאה האירונית יכולה גם להתפרש כמעין התהוות בלתי מכוונת של "צדק היסטורי": אירופה, שיצאה מהמזה״ת בתום מלחמת העולם השנייה, נאלצת לקבל כיום לחיקה את צאצאי נשלטיה בעבר.
תוצאות ההגירה על אירופה טרם התבררו במלואן, אך בחלקן אנו כבר חוזים. נפילת המטוס המצרי, שלפי חקירה ראשונית התאפשרה בין השאר על ידי סיוע מצד עובדים שהתקרבו לאיסלאם והיו בעלי גישה לאתרים רגישים בקירבת המטוס, היא אחת מהם. ירושלים גם היא צריכה להכין את עצמה להשלכות האפשריות, שחלקן עשויות להיות שליליות מאוד. לאחר שרבים מהפליטים ייקלטו במקום מושבם החדש, תיאלצנה מדינות אירופה להתחשב בהיבט האלקטורלי ובכניסת מספר כה גדול של בוחרים חדשים למערכת הפוליטית בארצם החדשה. קולם של אלו שזה מכבר הגיעו עשוי לסייע לבחירת נציגים שיחזיקו בדעות לעומתיות לישראל - תומכי הסוגיה הפלשתינית וארגוני החרם על מדינת ישראל. אתגר פנימי נוסף נובע מהתגברות האירועים האנטישמיים שבהם מעורבים מהגרים, לצד מאמץ גדל של ארגוני טרור לפגוע במטרות יהודיות וישראליות ביבשת.
המדיניות הכוללת של האיחוד האירופי כלפי ישראל תושפע אף היא מהמשך זרימת הפליטים ליבשת. כבר כעת פועלים נציגי האיחוד למנוע מעבר פליטים מסוריה באמצעות חתימת הסכמים עם טורקיה, ומאפריקה - באמצעות מימון פעולות מניעה שנעשות על ידי מדינות האם על אדמת אפריקה עצמה, דוגמת סודאן. החשש האירופי מהתגברות זרם הפליטים עשוי להוביל את בריסל להקשיח את מדיניותה כלפי ירושלים בהקשר הפלשתיני בעזה ובגדה. כבר כעת נשמעים קולות בקרב המנהיגות האירופית, הגורסים שאי־מציאת הסדר לסוגיה הפלשתינית תוביל לנפילת האזור לידי ארגון דאעש ולזרימת פליטים נוספים.
חלק ממדינות אירופה טרם זנחו את חלומן לחדש ימיהן כקדם ולשוב למעמד של מעצמות בזירה הבינלאומית. צרפת מיישמת הלכה למעשה שאיפה זו ופועלת ללא לאות בסכסוך הישראלי־פלשתיני ובסכסוכים נוספים במזה"ת. רק לאחרונה התבשרנו על המאמץ הרב שמשקיע שר החוץ הצרפתי ז'אן־מארק איירו לקידום היוזמה הצרפתית.
השאיפה של מדינות אירופה להרחבת השפעתן באזורנו מקבלת דחיפה ממדיניות ארה״ב תחת הנשיא אובאמה, שלפיה על וושינגטון לסגת ממעורבותה במזה״ת ולהעביר את האחריות לשחקנים מקומיים ואחרים. רוסיה ואיראן כבר הרחיבו את אחיזתן, ואם הממשל האמריקני החדש לא ישנה את התנהלותו, נוכל לצפות שצרפת ומדינות אירופיות אחרות תשתלבנה בעשייה הדיפלומטית באזור. מעורבות מעין זו לא אמורה היתה להדאיג את ירושלים, אולם לנוכח ניסיון העבר אפשר לצפות שאירופה לא תפעל כשחקן אובייקטיבי, ובמידה רבה תשאף לכפות על ישראל עמדות המנוגדות למדיניותה הרשמית.
לישראל אין יכולת או רצון להשפיע על הגירת הפליטים לאירופה. בשל כך חייבת ירושלים להכין את עצמה מבעוד יום להשלכות השליליות שעלולות להיות להגירה זו על מדיניותה הכוללת. לצד זאת חייבת ישראל לזהות ולנצל את ההזדמנויות ששינוי מעין זה עשוי ליצור: האפשרות להגדיל את מספר העולים ממדינות הרווחה האירופיות, דוגמת צרפת, וכן שיתוף מוסדות האיחוד בידע ובניסיון רב השנים של ישראל לשיפור יכולת ההתמודדות שלהם עם איום הטרור הפנימי הגדל בתחומי היבשת, דוגמת הפלת המטוס המצרי בשבוע שעבר.
הכותב הוא מומחה לביטחון בינלאומי והמזרח התיכון - מרצה לקבלת החלטות במדיניות חוץ במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת חיפה