מיד לאחר הסכמי אוסלו התקבעה שגרה שאחרי כל פיגוע טרור פלשתיני, היה ראש אש"ף, יאסר ערפאת, מפרסם הודעת גינוי. הוא היה מחויב לעשות זאת על פי ההסכמים שקבעו, שאת כל חילוקי הדעות ילבנו הצדדים אך ורק סביב שולחן הדיונים, וכל ההיגיון של ההסכמים היה שהפלשתינים ילחמו בטרור "בלי בג"צ ובלי בצלם". מכאן, שגינוי הטרור היה מחויב המציאות, כי אחרת איך אפשר למגר את הטרור אם לא מגנים אותו?
אבל כבר אז הגינויים של ערפאת היו מן הפה ולחוץ, ולא אחת נדרשו תיקוני נוסח, ובכל אותה תקופה שבה גינה את הטרור, ערפאת גם קרא לג'יהאד.
באותם ימים ערפאת ראה בטרור של חמאס כלי ללחץ על ישראל, ועל מנת שלא יילחץ בידי הקהילייה הבינלאומית לפעול נגד חמאס, הוא ביקש מאירגון הטרור האסלאמי לייחס את הפיגועים לשמות אחרים, כמו אירגון "עומר אל-מוכתאר". הוא גם הסתיר את רב המחבלים יחיא עייאש תחת חסותו בעזה, ועוד כהנה וכהנה פעלולים.
כאשר אבו מאזן החליף אותו בראשות אש"ף, ניעורה תקווה שדף חדש נפתח עם הרשות הפלשתינית, כי אבו מאזן התנגד באופן נחרץ לטרור נגד ישראל. מכאן, טבעי היה לחשוב כי כאשר יהיו פעולות טרור הוא יגנה אותן, אבל מתברר כי אפילו הגינויים בקריצת עין של ערפאת אינם פרקטיקה המקובלת על אבו מאזן, ואין הוא מגנה טרור.
מדוע?
מכמה סיבות, וראשית לכל חולשה מדהימה. אבו מאזן אינו מקובל על הפלשתינים, ואם ייצא בגינויים נגד הטרור הוא מסכן את חייו. אלה לא אמירות מופשטות, אלא אבו מאזן חווה התנסות מרה אחרי פרשת המרמרה, כאשר וועדת זכויות האדם של האום עמדה לגנות את ישראל.
היו לחצים של ארה"ב למתן או לדחות את הנוסחים, ואבו מאזן הגיע לסיכום טוב לפלשתינים, כי תמורת דחייה במועד הדיון, לקראת ביטולו, תקבל ארה"ב כמה מן הניסוחים לטובת המדינה הפלשתינית בהמשך הדיונים באו"ם.
כל העולם רעש וגעש. אבו מאזן המסכן נחשף להר געש של האשמות של כל שונאי ישראל באו"ם ובאירופה על "בגידה". במידה ולא היה חוזר בו מן העסקה עם ארה"ב, ספק אם יכול היה לשים את כף רגלו באירופה או לבוא לדיוני האו"ם על המדינה הפלשתינית.
הלקח שלו היה שמעתה הוא לא מתפשר, גם לא התפשרות טקטית על שום עניין, והוא דבק רק בעמדות קיצוניות, ובוודאי שלא יגנה טרור. אבל הדברים עמוקים הרבה יותר. הפסקת הטרור לא היה לצורך קידום הסדר עם ישראל, אלא כדי ליצור מערכת לחצים בינלאומית על ישראל שתיסוג לקווי 1967.
הכותב הוא חוקר בכיר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
