על כוחו של הסבל

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת חקת, המסקרת את תולדות עמנו במדבר. הסיפור מתרחש בתקופת מעבר, שבמהלכה משה מתבשר שלא יזכה להיכנס לארץ. בכך תסתיים תקופתו כמנהיג האומה. משה שולח שליחים למלך אדום ומבקש מתן רשות לעבור בארצו בדרך לארץ הנכספת. "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵש אֶל־מֶלךְ אֱדוֹם כּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָֽתְנוּ".

בהמשך מגולל משה באריכות את כל מה שעבר על העם במצרים תחת ידו הקשה של פרעה. רבותינו, הרגישים לכל ייחוד לשוני ותוכני, שמו לב לתופעה מיוחדת במשימה דיפלומטית זו. משה הוא ששולח את השליחים ולא העם או מנהיגי השבטים. הפנייה מתחילה במילים "אחיך ישראל", שאינו מטבע לשון המצוי במקרא. האם אנחנו אחים כה קרובים עם מלך אדום? גם המסר אינו ברור: האם בקשת האישור למעבר תלויה ברקע ההיסטורי של העם? מדוע צריך להיות אכפת למלך אדום מהסבל שאותו עבר העם במצרים? האם סבל זה מעניק זכויות יתר לעם?

משה מעניק לעולם בכלל ולעמנו בפרט שיעור יסוד במנהיגות מדינית ובמוסר מדיני ולאומי. הוא יודע כי עם כניסת העם לארץ הוא ימות. מובן שהוא היה יכול להשהות את הכניסה לארץ לשנים רבות; הכל יודעים כיצד אפשר למתוח דיונים ומשאים ומתנים כאשר יש אינטרס למי מהצדדים לעשות כן.

משה עושה את ההפך. הוא מזדרז לפנות למלך אדום. מנהיגי ישראל אינם מעורבים בנעשה מאותה סיבה בדיוק. הם אוהבים את משה ומנהיגותו, ואינם חפצים לנקוט שום צעד שיוכל להתפרש כשם קץ לכהונת מנהיגם. אבל עדיין אנו מבקשים להבין מדוע צריך לתת סקירה היסטורית למלך אדום על כל מה שעבר על עמנו ועוד בתוספת התואר אח.

מרבית הפרשנים מסבירים כי אכן יש קשר בין שתי ההערות. כאשר גזר אלוקים על אברהם שזרעו ילך לגלות בארץ לא להם, שם יעבידו אותם בפרך, לא נאמר להם כי זה יקרה דווקא לבני יעקב. גם בני עשיו כלולים לכאורה באותה הבטחה אבל הם לא היו שם. מי שסבלו על גבם את כל חבלי הגלות במצרים היו בני העם היהודי, לכן מזכיר משה למלך אדום את היותם אחים ורומז לו בספרו על גלותם במצרים כי אנחנו סבלנו בשבילכם, ולכן מן הראוי שתאפשרו לנו לעבור בשטחכם.

הקושי בפרשנות זו הוא בעיקר כי אין לו רמז במקרא. גם קשה לראות באזכור גלות מצרים משהו שכביכול גם האדומים היו אמורים לעבור אותו. ונניח שהם יצאו מזה בזול, האם זו סיבה לאפשר לנו לעבור בגבולם?

ראיתי אצל אחד הפרשנים את הניסוח הבא: "(אדם) אם עברו עליו צרות רבות ראוי לרחם עליו שהאדם מדיני בטבע, וגם יש לו רחמנות בטבע על מי שבאו עליו מכות גדולות". טבעו של אדם הוא שהוא מרחם על הסובל. זו עדות חיה לצלם האלוקים שבנו, המסרב להשלים עם הרוע הפוקד את המציאות. 

נכון שהתרגלנו לציניות במערכות הפוליטיות, אבל משה מסרב להכיר בכך. הוא פונה למלך אדום בהזכירו לו את סבל העם, כי אכן זה אמור להיות מרכיב בשיקוליו של מנהיג. אינו דומה מתן זכויות מעבר למי שהוא שבע ודשן ועלול אולי לנצל את טוב ליבו של המנהיג ולחמוד את ארצו לבין מי שנמצא במצב של סבל ועינוי, ולו אכן צריך להעניק הטבות.

אין הסבל מצדיק עושק ופגיעה באחר, אבל הוא בהחלט מצדיק התחשבות, אמפתיה והעדפה מתקנת. התיאור המפורט של הסבל שאותו עבר עמנו במצרים נועד להמחיש למנהיגים ולמדינאים בעבר ובעתיד כי יש גם מוסר וערכים במהלכים בין מדינות.

השבוע הלך לעולמו אלי ויזל ז"ל. קולו לא ביקש הנחות ולא תבע זכויות עודפות, אלא שלא יהיו סטנדרטים כפולים בקהילה הבינלאומית ביחסה לישראל. קולו בוודאי היה זועק את כאבם של עשרת ילדיו של מיכי מרק ושל אם הנערה הלל אריאל הי"ד.

מלך אדום לא שעה להפצרות של משה ולכאב שנגרם להם במצרים. האם שכנינו יוכלו לשמוע את הכאב? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו