הדבר הראשון ששמים אליו לב באורי ששון, מלבד ה־1.93 מ' ומעל ה־100 ק"ג, הוא הזיפים על פניו. הם מעניקים לו מראה מרתיע, ובשילוב גודלו הפיזי מתקבל הלוחם האולטימטיבי, לפחות למראית עין. בניגוד גמור לכך, מחוץ למזרן הג'ודו, ששון הוא איש עדין, נעים הליכות, שלחם את דרכו בין כל הפחדים והחששות שעבר מילדות עד למדליה בליל שבת בריו.
הדיסוננס בין החוץ לפנים, בין המראה החיצוני לעדינות שבדבריו לתקשורת לאחר הזכייה במדליה, ובמיוחד בשיחה המרגשת עם משפחתו, שבה הדמעות לא הפסיקו לזלוג, הדגישו את הפערים בתפיסה הישראלית לספורט. המדליה של ששון, שהדרך אליה עברה בניצחון עם ניחוח פוליטי על יריב מצרי, בהפסד לאיש שלא נוצח מאז 2010 (טדי רינר הצרפתי, שזכה בזהב) ובהתאוששות מנטלית מול היריב האחרון מקובה, הציגה את הדרך הארוכה שעשה. באימונים מאז היה ילד, גם מול אחיו אלון; בהקרבת הילדות וגיל העשרה למען המטרה; בבגרות שהציג במהלך הקריירה (טיפול פסיכולוגי־ספורטיבי, שמירה על תזונה נכונה ומעבר להתחרות במשקל שבו יש אלוף ידוע מראש) ובאמונה שהוא יכול וצריך להגיע לפיסגה ואף מעבר לה.
• • •
התהליך הנ"ל בדרך כלל נעלם מעין התקשורת. הרבה יותר פופולרי לדווח על כדורגל, כדורסל וליגות סדירות שנערכות בכל שבוע, לעומת תחרויות ג'ודו, בדמינטון, שיט, אתלטיקה וכדומה, שנפרשות על שביל רחב יותר של לוח זמנים. בזמן הזה, הספורטאים בענפים הללו ממשיכים להתאמן ולהתחרות, הרבה פעמים רחוק מעין הזרקורים ומכותרות העיתונים. מדליה על הבמה הגדולה מכולן מכניסה את המערכת הישראלית במדינה הקטנה שלנו לסחרור אדיר של מאניה. "כישלון", בדמות הדחה בסיבוב הראשון של ספורטאית באולימפיאדה הראשונה שלה, או מקום חמישי או שביעי על מזרן הטטאמי, הוביל לדפרסיה ולכותרת טורים שחתכו בבשר הטרי, שרק נחת בריו. שם, בברזיל, כך סיפרו לי חבריי למקצוע שנוכחים במשחקים, נבחרת הג'ודו המשיכה להיות מרוכזת וחדורת מטרה. דברים שרואים משם לא ראו כאן.
והערב יוכלו שתי ספורטאיות ישראליות לרשום את שמן בדפי ההיסטוריה. הראשונה היא גולשת ה־RS:X מעין דוידוביץ', שתפתח את שיוט המדליות במטרה לסיים לפחות בשלישייה הראשונה כדי להבטיח מדליית ארד. השנייה היא חנה קנייזבה־מיננקו, שתתמודד בגמר הקפיצה המשולשת הלילה ואם תזכה במדליה - תעניק לישראל תואר היסטורי ממלכת המשחקים.
המשותף לשתיים הוא קור הרוח שלהן, בין שבים ובין שבבור הקפיצה. דוידוביץ' רודפת כבר לא מעט שנים אחרי המדליה האולימפית (סיימה במקום העשירי בבייג'ין 2008), וקנייזבה־מיננקו כבר היתה כפסע מהפודיום האולימפי, עם מקום רביעי בלונדון 2012 כנציגת אוקראינה. הפעם, בין שתהיה מדליה ובין שלא, המשחקים האלו הוכיחו דבר אחד - מול כל העולם, גם ישראלים יכולים לזכות במדליה וגם לא, בדיוק כמו שאר המדינות.
