עיתון "הארץ" מתעקש שהרצפה עקומה, במקום להביט במראה - ביושרה • התנשאות בכיריו על המנויים הנוטשים ועל המבקרים - לרבות אלה שהיו בשר מבשרו - מסבירה את מצבו • על העיוורון
ב"הארץ" לא מבינים מניין זה בא להם? את נטישת המנויים הם עוד איכשהו הכילו. הם אבירי המצפון בעוד הנוטשים הם ימניים מטורפים וכמובן שטחיים. לעיתים הגיבו בילדותיות יותר מאשר בהתנשאות - מי שאינו קורא "הארץ" אינו ראוי לקרוא "הארץ". להטיח זאת בעירית לינור זה כבר היה קשה יותר. היא היתה בשר מבשרם - אשת שמאל ובעלת טור במוסף "הארץ".
במכתבה למו"ל העיתון, שבו הבהירה לו מדוע החליטה להפסיק את המינוי, כתבה כך: "אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב'הארץ', אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה. אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא. אני לא רוצה להיות מנויה על עיתון שמנסה בכל דרך לגרום לי להתבייש בציוניות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטליגנציה שלי, שלוש תכונות שאותן אני מוקירה ביותר".
מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, היתמם: "מוזר לי שמישהו יכול לומר על 'הארץ' שהוא עיתון אנטי־ציוני, כשבעיניי הוא עיתון ציוני לעילא וכזה היה תמיד". על מידת הציונות של "הארץ" - קל וחומר הציונות לעילא - הזדמן לעמוד לא מכבר. העיתון קיים "ועידת שלום" בניו יורק. בוועידה השתתף נשיא המדינה ראובן ריבלין. צופים חדי עין שמו לב שלאחר נאומו נעלם הדגל שניצב על הבמה. לתוהים הובהר כי הדבר נעשה בעקבות אולטימטום של מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, סאיב עריקאת.
התשובה הציונית של שוקן היתה: "מה לעשות, לשכת הנשיא מבקשת שכאשר הוא ידבר יהיה מאחוריו דגל ישראל. לשכת עריקאת מבקשת שכאשר הוא מדבר לא יהיה דגל ישראל".
"אקט מטורף"
אחרי לינור ניחתה עוד מכה על "הארץ", ממקור בלתי צפוי, ג'פרי גולדברג, עיתונאי אמריקני בכיר ואיש שמאל מובהק - ובלשונו של גדעון לוי עצמו: "ליברל נאור, מייצג הקידמה של יהודי ארה"ב, הליברלים והאינטלקטואלים". בדיוק כוס התה של "הארץ". אז על מה יצא הכעס?
מתברר שמה שהיה Too Much גם לגולדברג היה מאמר במהדורה האנגלית של "הארץ", שבו כיכבו שתי היסטוריוניות יהודיות־אמריקניות. שתיהן נגעלות ממדינת ישראל וכף רגלן לא תדרוך גם בבית כנסת שתומך בישראל, כי הוא נחשב ל"חלק מהקולוניאליזם המערבי" שבו אשם אף האו"ם שאיפשר את הקמת המדינה הגזענית. הן מבינות לליבם של המחבלים כביטוי של כעס, ומנגד יוצאות חוצץ נגד מבקרי תנועת ה־BDS, תנועת החרם נגד ישראל.
גורם נוסף להתפכחותו של גולדברג היה מאמרו של גדעון לוי, שתחת הכותרת "כן, ישראל היא מדינת רשע", הבהיר שאין היא סתם מדינת רשע אלא מדינה שבה נוהג "הרוע הסדיסטי. הרוע לשמו". בתגובה הודיע גולדברג על ביטול המינוי ונימק: "כשניאו־נאצים שולחים לי לינקים עם טורים של 'הארץ' על כך שישראל היא מדינת רוע - אני צריך לקחת הפסקה".
משבוקר על כך השיב: "אז להביע ביקורת על ישראל זה מותר, אבל את עיתון 'הארץ' אסור לבקר? שום דבר אינו מעניק ל'הארץ' את הזכות להפיץ ולקדם שנאה". ועוד גולדברג מדגיש: "אני מבקר ללא הרף את המדיניות הישראלית בנוגע לכיבוש, ההתנחלויות, טיפול במיעוטים וכו'. הציוץ שלי נוגע לעיתון שמפרסם כותבים המתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל. לי זה נראה אקט מטורף".
לא איש כגדעון לוי יעבור על דברים אלה בשתיקה. והוא שולף את נשק יום הדין: "הגולדברגים נושאים באשם כבד: בגללם, גם בגללם, נמשך הכיבוש. הם שמפיצים את שקר הדמוקרטיה הישראלית ואת הבל הליברליות שלה". וכדי שלא יהיה ספק לאיש, מבהיר לוי שבישראל שורר "אחד המשטרים העריצים והאכזריים שקיימים היום".
עוונו של גולדברג אף גדול מזה של לינור. שוקן לפחות הביע צער על החלטתה להפסיק את המינוי שלה ל"הארץ". לא כן לוי. "'הארץ' יסתדר בלי הקורא גולדברג", הוא פוסק.
מהלומה מבית
עוד לא נדמו הדי פרשת גולדברג ו"הארץ" ספג שוב - והפעם מבית. עוזי ברעם, איש שמאל מובהק וכותב קבוע בעיתון, יצא חוצץ נגד "הארץ" שמדבר מתוך גרונו של לוי. ברעם מצביע על הנסיגה במספר קוראי "הארץ" ומבהיר: "העיתון מאבד קוראים לא ממחנה הימין, אלא מקרב מי שמשייכים את עצמם לשמאל. גדעון לוי ואחרים סבורים שישראל היא מדינה שנולדה בעוול וממשיכה בעוולות. אלא שקוראי 'הארץ' אינם רוצים בעיתון המתבייש בציונות שלו ואשר סבור שבלי חרם חיצוני על ישראל אין סיכוי לשינוי עמדות".
הפעם המכה היתה קשה מנשוא. כיצד זה קם ל"הארץ" מבקר שהוא עצם מעצמותיו? או כהטפתו של אורי משגב: "לא מעשה מנומס במיוחד עבור מי שזכה לבמה קבועה בעיתון שאותו הוא משמיץ". עוד נוזף משגב כי "'הארץ' הוא עיתון בבעלות פרטית", וכי הוא אינו חייב "לעמוד בסטנדרטים שעוזי ברעם או ג'פרי גולדברג קובעים לו בתחומי הציונות והשמאלנות". ושוב נחלץ שוקן לאלף את הסוטה בינה: "ליקוי מאורות אצל איש שמאל חשוב".
בעיקר כועס המו"ל על טיעונו של ברעם על הידרדרות במצבת המנויים בעיתון. שוקן מבטיח כי "מעולם לא היה ל'הארץ' מספר מנויים משלמים גדול יותר". נוכח המספר שבו נוקב שוקן, לעומת מספרי התפוצה של עיתון זה או אף של "ידיעות אחרונות", זו שמחת עניים. וגם אם מספר המנויים שבו נוקב שוקן נכון, יש בו משום אחיזת עיניים. מספר זה כולל, בצד מנויי המהדורה היומית של העיתון, גם את מנויי מהדורת סוף השבוע וגם את מנויי אתר "הארץ". לא פלא ששוקן נזהר מלנקוב במספרם של מנויי המהדורה היומית של העיתון.
עצת חינם אחת לשוקן, ללוי ולמשגב - במקום להתלונן על הרצפה העקומה, טוב יעשו אם יתפנו לרגע להביט במראה.
