בשעה שאני כותב את השורות הללו נאבק שמעון פרס על חייו - מהמוחות החריפים ביותר שידעה מדינת ישראל, מהמדינאים האמיצים שראה עולם, איש שגם בגיל 93 עדיין מקדם בלהט את חזונו. ברגעים לא פשוטים אלו אני נזכר בשיחות הארוכות שניהלנו אגב ארוחת ערב על עתיד הנגב והמדינה, על חינוך הדור הבא, על חיבור חלקי עם ישראל זה לזה.
פרס מוכר לכולנו כאיש של חזון, אבל העשייה היא העומדת במרכז דמותו. את סיפור הקמת הכור בדימונה מכירים רבים. פחות מכירים את העובדה שפרס תרם רבות להתיישבות העובדת בנגב, ובהמשך גם היה מי שהקים את המשרד לפיתוח הנגב והגליל, מתוך אמונה בחשיבות צמצום הפערים בפריפריה ומתוך הבנה שהנגב והגליל חשובים לעתיד המדינה כולה.
בכל פסח היה מגיע לבלות את חופשתו באחד מבתי האירוח בנגב, מקפיד לפגוש את האנשים, לשמוע מפיהם על החיים בדרום, על הקשיים ועל הצרכים, על הטוב ועל הרע. את המתיישבים העריץ. כמי שהיה בצמתים המרכזיים מאז הקמת המדינה, פרס יודע שגבולותיה נקבעים על ידי ההתיישבות, ולא על ידי הצבא. אני נזכר בניצוץ שנדלק בעיניו כאשר ראה פיתוח חדשני שיצא מישראל לעולם כולו, ואיני יכול לחשוב על עוד אדם המחובר כך בנימי נשמתו לסיפורה של המדינה ולאנשיה.
בכל שנה אנו דואגים להיפגש לארוחת ערב חגיגית, כמה חברים קרובים שכבר הולכים כברת דרך ארוכה, ופרס בהם. השנה זה היה במסיבת יום ההולדת שערכנו לשמעון לפני כחודש. הוא תמיד נהנה מהעובדה שהאוכל בארוחות הללו מבוסס על תוצרת הנגב, מהדג שהוא כל כך אוהב ("הכי טוב שאכלתי", הבטיח לי) ועד לירקות ולפירות. אני מאמין שהוא נהנה בארוחות שלנו יותר מאשר בכל הארוחות הרשמיות ובמסעדות כוכבי המישלן. הידיעה שישראלים גידלו את המרכיבים לארוחה, באדמת הנגב, היא בעיניו סימן לניצחון הגדול של הציונות, חזון שהתגשם במלואו.
את כל זאת עושה פרס מתוך מבט תמידי קדימה ומתוך אמונה שבידינו היכולות והאחריות להביא עתיד טוב יותר לילדינו: אין לנו שום זכות להתייאש כשקשה, רק חובה להמשיך לחפש דרכים להבטיח את עתיד המדינה גם לדורות הבאים. כן, הוא אופטימיסט - כי הוא יודע שבפסימיות לא בונים מדינה, לא בונים דבר. רק מי שמאמין ביכולתו להגשים את חזונו ומוכן להשקיע בכך את כל מרצו, יוכל אכן להגיע למטרה. מי שאינו מאמין ובוחר בציניות ובראיית שחורות, לא יוכל לייצר עתיד טוב יותר לישראל.
פרס הוא מגדולי המנהיגים שייצרה ישראל עבור העולם, ולא לשווא רבים מסביב לגלובוס עוקבים בדאגה אחר מצבו הרפואי בימים אלה. אך עבורי, יותר מכל, הוא חבר קרוב, דמות אב של ממש, ידיד הנגב ואיש שיחה מהמרתקים שפגשתי בארץ ובחו"ל.
אני מאחל לו ולנו שנשוב עוד לנהל את השיחות הללו, כשבצלחת שאריות של דג מקומי ובכוס יין מאחד מיקבי הר הנגב, לפחות עד 120.
הכותב הוא יו"ר מרכז המועצות האזוריות וראש המועצה האזורית רמת הנגב, וחברו הקרוב של שמעון פרס