השבת נקרא בבתי הכנסת את פרשת האזינו או ליתר דיוק את שירת האזינו. כתרים רבים נקשרו לשירה זו. הרמב"ן כתב עליה: "והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו", כלומר שירת האזינו מתארת את קורות העם היהודי לאורך ההיסטוריה.
כשבית המקדש היה קיים היו קוראים מדי יום כמה פסוקים משירה זו. אין עוד מקום בתורה שבו יש תשומת לב אלוקית לפרשה מסוימת כפי שקורה כאן. אלוקים מצווה על משה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה־לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". הרי כל התורה נכתבה ע"י משה בציווי האלוקים, למה יש צורך להדגיש זאת דווקא כאן? נראה כאילו הוא אומר לנו שייתכן ומה שאמרנו עד עכשיו אינו מבהיר מספיק את העקרונות שלנו, עכשיו קיראו השירה הזו - היא תסביר לכם הכל.
הקורא יוכל להבחין בנקל כי אכן מדובר בשיר, מילים עם מקצב, ריווח קבוע ואחריהן שוב מקצב ומילים. מילים פיוטיות, גבוהות, חלקן אף קשות לפענוח, בקיצור קיבלנו שיר.
אבל זה שיר עצוב למדי. משה מגולל את תולדות עם ישראל, את יציאתו ממצרים, הליכתו במדבר וכניסתו לארץ - כל זאת בהשגחה צמודה ובליווי מחבק של אלוקים. והנה, הגענו לארץ ואז קורה לנו התהליך המוכר: "וישמן ישורון ויבעט", עם ישראל נוטש את אלוקיו והולך אחרי גויי הארץ ותרבותם. ההליכה בעקבות דרכי הגויים תוליך את עם ישראל הרחק מארצו אל גלות קשה.
הכתוב מעיד כי עם ישראל היה קרוב לקצה ועלתה מחשבה בשמיים: "אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (דומה שלדור של הורינו אין צורך להסביר את המילים כי הם חוו זאת על גופם ובשרם). השאלה המרכזית המתעוררת למקרא הפסוקים היא כפולה: מה החידוש במסר ומדוע בשירה? הרי משה התריע על כך לאורך כל ספר דברים: אם נעשה טוב ייטב לנו, ואם נלך בדרך לא ראויה נינזק מכך. מה אפוא החידוש בשירת האזינו שלא ראינו במקומות קודמים?
אלוקים התעקש שמשה יכתוב את השירה הזאת וילמד את בני ישראל. על כך כתב הרמב"ן "ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה". האם יש משהו משמח בתוכן הנבואה על הייסורים שעתידים להגיע על עם ישראל, שמאפשר לנו לשיר זאת כשיר עם לחן? לכאורה זו היתה צריכה להיות קינה ולא שיר.
אבל יש משהו אחד המופיע בשירת האזינו ולא במקומות אחרים. בסיום השירה נכתב כי עם ישראל לאורך השנים עזב את אלוקיו ודרכו, ואלוקים מעולם לא נטש את עמו. השירה מסתיימת במילים "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם־עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו". יבואו ימים שבהם אפילו אומות העולם יכירו בכך שהקשר של ישראל עם אלוקיו אינו ניתן לניתוק ואף ישמחו בכך.
ייתכן שהסוף הבלתי צפוי של השירה הוא הייחוד של תוכחה זו, לכן היה חשוב לתורה להדגיש כי משה לימד את השירה עד תומה. וכך כתב הרמב"ן: "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו".
כבר שמענו על הקלקולים שיגרמו לגלות, שמענו על האפשרות שנחזור בתשובה ואז נחזור לארץ. אבל כאן מתחדש שגם בלי תשובה, גם בלי שנהיה טובים נחזור חזרה אל הארץ הטובה. שירת האזינו מאפשרת לנו מבט כללי על מציאות חיינו. היא מכירה בכישלון, בייסורים שיבואו בעקבותיו, אבל בסופו של תהליך החיבור בינינו לבין ערכינו ואלוקינו אינו ניתן לניתוק.
קריאת השירה בימים אלה שבין יום כיפור לסוכות מעצימה את תחושת הקשר המיוחד בינינו לבין אלוקינו. לפעמים אנחנו טועים ונכשלים, אבל אנו מסיימים שנה ומתחילים חדשה בידיעה שיש לנו דרך חזרה. ויש מישהו שתמיד מחכה לנו. וזו סיבה לשיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו