גם כאשר נמצאו כמה אנשים שהיו ראויים להינצל, לא היה די בכך כדי להציל את כל סדום, כיוון שהם לא חוללו בה שינוי לטובה
השבת נקרא בפרשת וירא, שבה ממשיך אברהם אבינו להיות גיבור סיפורנו. בגיל 99 הוא מל את בשרו ובאופן טבעי זקוק לכמה ימי התאוששות. פרשתנו פותחת בסיפור ביקור שלושת המלאכים, שאליהם רץ אברהם למרות חוליו. אחרי ארוחה דשנה הם מבשרים לו על לידת יצחק, והוא, בהמשך, מדווח על כך שאלוקים עומד להשמיד את ערי סדום. התורה מסבירה כך את הצורך של אלוקים לספר לאברהם על העתיד לקרות: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִֽהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ־בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָֽרֶץ" - כלומר אברהם אמור להיות מי שבגינו יתברכו כל אומות העולם, ולכן אין להעלים ממנו את תוכנית הענישה.
המקרא אינו מסתפק בכך וממשיך להסביר מדוע נבחר אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתו אַחֲרָיו וְשָֽׁמְרוּ דֶּרֶךְ השם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". מקומו של פסוק זה לא ברור. הרי המקרא היה יכול להסביר במקומות אחרים, קודם לכן, מדוע בחר אלוקים באברהם. מדוע צריך להזכיר זאת דווקא ערב השמדת סדום? מתברר כי התורה חפצה להדגיש כי אברהם, איש של חסד, צדק ומשפט, הוא הניגוד המוחלט לתרבות סדום, ולכן אין לה זכות קיום.
כביכול, הציפייה היא שאברהם יסכים להשמדת סדום, אך בכל זאת הוא מתפלל עליה. לדברי אלוקים - זעקת סדום ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאוד - עונה אברהם: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר". האם אפשרות זאת מצדיקה להמשיך את הסבל שנגרם לאותם עניים וחלשים הנאנקים תחת עול הרשע בסדום? ושאלה נוספת, מדוע ברור לאברהם שהפיכת סדום היא עוול כה גדול, עד כי הוא משתמש במונח "חלילה" פעמיים ("חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּֽט")?
•••
אברהם, כאמור, מבקש להציל מעט צדיקים, גם אם בכך יתאפשר לרשעים להמשיך להתפרע ולהשתולל. אלוקים, עקרונית, מסכים איתו ואף מבטיח כי אם אכן יימצאו 50 צדיקים, הוא לא ישמיד את סדום כולה. אלא שאלו, הצדיקים, אינם בנמצא.
מהו אפוא העיקרון המנחה בשאלת הצדקת השמדת עיר? האם המספר 50 או 30 עושה את ההבדל? הלוא מקום אמור להיות נידון על שם רובו, כפי שכתב הרמב"ם: "אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מייד הוא מת ברשעו..." אותו הכלל קיים גם בחברה ובקהילה: "וכן מדינה שעוונותיה מרובים מייד היא אובדת, שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה".
מה יועילו אותם צדיקים בודדים החיים בעיר? עיון נוסף בדברי אברהם עשוי לאפשר תובנה חדשה בנידון. המקרא מדגיש שאברהם שואל: "אולי יש חמישים צדיקים בעיר", אבל מייד בהמשך מוסיף: "למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה". משמעות דברי אברהם היא שאין זה עניין כמותי.
מבחינתו, אם הצדיקים החיים בעיר אינם בעלי השפעה על המתרחש בה, בשל הסתגרותם או קושי אחר, אזי ירפה ויקבל את השמדתה. אך אם פועלים בה אנשים טובים, החיים מחוצה לה אך בקרבתה, וממש אכפת להם מהעיר והם נאבקים למען צביונה ואופייה, אזי לעיר יש זכות קיום. לכן אברהם גם שואל: האם כלו כל הקיצין? האם אי אפשר עוד לתקן?
המבחן של האדם או של הקהילה הוא בפוטנציאל העתידי ולא רק באירועי העבר. גורלן של חברה וקהילה נתון פעמים רבות לבודדים שמוכנים לקבל על עצמם אחריות ולשנות תוך כדי לקיחת סיכונים הנובעים מהחלטה זו. גם כאשר נמצאו כמה אנשים, לוט ובני משפחתו, שהיו ראויים להינצל, לא היה די בכך כדי להציל את כל העיר, כיוון שהם לא חוללו שינוי לטובה בקהילה שבה חיו.
זהו מבחנה של סדום, כמו גם של קהילה וחברה. האם יימצאו בה, ואפילו הן מעטות, אותן דמויות שיהיו נכונות להיענות לאתגרים שחיי החברה והקהילה
מציפים בפניהן?
שבת שלום.
