מסע ההרג הבלתי נגמר, זה שאנחנו נוהגים לכנות בטעות "טרור של בודדים", עדיין לא הופנם. בחלק גדול ממערך ההיערכות שלנו, האזרחי והצבאי, לא הוטמעה ההבנה כי מבצעי הפיגועים ממוקדים. יש להם סדר עדיפויות ברור: חיילים או לובשי מדים, המסמלים את כוחה של מדינת ישראל; מתנחלים, המסמלים מבחינתם את הכיבוש; ואזרחים מזדמנים שאפשר לזהותם כיהודים, כדי להגביר את אווירת הלחץ הציבורי.
פיגוע הדריסה אתמול, שבו נרצחו קצינה ושלושה צוערים ופורסם בהרחבה בצילומים מדויקים, צובט את הלב גם לאחר ההקרנה החמישית ומעורר תחושת זעם ותסכול על האובדן גם בהקרנה העשירית. זה האויב שאיתו אנחנו צריכים להתמודד, אלה השיטות שאותן אימץ כדי להרוג בנו ולשבור את רוחנו, ולצערי עדיין לא השכלנו להיערך נכון מולו. מבצעי הפיגועים, שבחרו בטרור כשיטת פעולה, ינסו בכל פעם להפתיע אותנו מחדש, ואנחנו אכן מופתעים.
חיילים ולובשי מדים - בכל מקום שהם נמצאים בו, על אחת כמה וכמה כשהם בקבוצה ובקירבה לאזורי עימות, חייבים להתנהג כאילו הם בשטח מחנה צבאי. אם אי אפשר למגן את אזור ההתכנסות, צריך להגן עליו בשמירה ובתצפית, שבאמצעותן יידעו להזהיר מפני סכנה ובעיקר כדי שאפשר יהיה להגיב ולמנוע את הפגיעה בכוח, או לכל הפחות להקטין את נזקיה. מבצע פיגוע הדריסה אתמול בירושלים מצא את נקודת התורפה, ואנחנו פגועים ואבלים, כי החיילים אמנם לא ילדינו בתעודת הזהות, אבל הם כמו הילדים שלנו מרגע שיצאו משערי הבקו"ם והתגייסו במטרה להגן עלינו.
תמונות החיילים הבורחים מזירת הפיגוע, כפי שנקלטו במצלמות ושודרו אתמול שוב ושוב, נראות לא טוב. מי שברח לא עשה זאת כי לא רצה לירות ולהסתבך עם בית הדין הצבאי, אלא נהג כך כי מדובר בתגובה אינסטינקטיבית של הפתעה וחוסר אונים. לא הייתי רוצה שכולם יפתחו באש באזור האירוע, משום שמפעולה זו לבדה היו עלולים להיות לנו עוד נפגעים. טבעי שהפחד משתלט כשהאיום מתממש וזעקות השבר של הנפגעים מעצימות את הכאוס ואף אחד לא פוקד מה בדיוק לעשות, אך ברגעים ובמקומות האלה נמדד
צבא שהפנים את הצורך להיות מוכן להגיב, ליזום ולחתור למגע.
אני מוצא נחמה במורה הדרך שהיה במקום, ובאותם חיילים וקצינים שהיו לידו ובתוך שניות מעטות הבחינו באירוע, תירגמו אותו כפיגוע ולא כתאונה, זיהו את המפגע ופתחו באש. הם הדוגמה הראויה לחיקוי.
אני לא חושב ולא הייתי ממליץ לאיש מאיתנו לקשור בין בריחת חלק מהחיילים מהזירה לבין האירוע המדובר של אלאור אזריה. עם זאת, ככל שהזמן יעבור וככל שלא תתבצע הסברה נכונה, שתעודד חתירה למגע ותאפשר לחייל שמרגיש מאוים להגיב, או כשהוא מזהה איום לסביבתו לפעול לנטרולו, עלול "אפקט אזריה" לחלחל ואז נראה חיילים שמעדיפים להסתתר במקום להסתער. האויב שמולנו לא יורתע מהרס ביתו של שאהיד, אלא דווקא מההבנה כי במדינת ישראל סומכים על שיקול דעתם של נושאי הנשק שישמרו על טוהר הנשק אך לא יהססו לחתור למגע ולהפעילו כשסכנה לנגד עיניהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו