זהו, העבודות להנמכת כיכר דיזנגוף בעיצומן ונראה שתוך שבוע לא יישאר זכר לגשר שהקימו שם לפני ארבעים שנה כדי שהרכבים למטה יוכלו לדהור בפנאן והולכי הרגל למעלה יגיעו לשם רק שחייבים או כשמלווים איזה תייר שמוכרח לעשות וי, להצטלם עם הפסל ולברוח.
איך נקשרתי ככה למקום הזה, עוד לא ממש ברור לי. 7 שנים שכרתי דירה ליד הכיכר ובתור פריק של אדריכלות ונוסטלגיה תל-אביבית לא הצלחתי להבין איך המקום הזה שהיה מרכז עירוני מהמם הפך לחצר אחורית מוזנחת. הגשר המנותק ממפלס הרחוב נתן תמיד הרגשה של רחוב צדדי בשכונה רחוקה, כזאת שחולדאי כבר מזמן שכח. כדי להציל את האזור, הקימו שם את שוק העתיקות שגם הוא לא הצליח להפוך את הגיבנת למשהו אחר.
הקמנו את "החזית להורדת כיכר דיזנגוף" לפני כשמונה שנים במטרה להזכיר לעיריית ת"א-יפו את המפגע הסביבתי והחברתי בכיכר ובמטרה לגרום לקברניטי העיר לעשות משהו בנדון.
התחנה הכמעט אחרונה של המאבק הייתה אקט שיתוף ציבור ובעלי עניין שבמרכזו עמדה התערוכה התכנונית שיזמנו: "כיכר דיזנגוף בגובה העיניים". התערוכה הציגה למעלה מעשר הצעות של אדריכלים צעירים שהציגו תכניות חדשניות לכיכר המונמכת והביאו את הבשורה אל הקומה ה- 12 בבניין העירייה. יחד עם חברי המועצה דאז, שרון מלכי ונח עפרון הצלחנו להוביל את העירייה לצאת לסקר כלל עירוני בנושא שהראה רוב גורף לכיכר מונמכת.
הדחפורים שהופיעו השבוע בכיכר הם תוצאה של מאבק שהתחיל לפני יותר משמונה שנים, מאבק של אזרחים שמבינים שהעיר שייכת קודם כל להולכי הרגל שלה ושהם זכאים למרחבים ציבוריים איכותיים, נגישים וידידותיים.
אני מודה שאת ההצלחה הזאת של הנמכת הכיכר קצת קשה לי לחגוג. יש בי כעס גדול על העירייה שאחרי המאבק הממושך הזה לא שיתפה את הציבור בתכנון הכיכר החדשה ויש לי חשש כבד שהרעיון הטוב יתגלגל לביצוע כושל. יש בי תסכול ועצב גדול על החלמאות התורנית שתביא לכריתתם המיותרת של 11 עצים עתיקים בני שמונים שנה אבל יש בי גם, ולמרות הכול, ניצוץ של שמחה שאשכרה הצלחנו במאבק הזה ושכיכר דיזנגוף "יורדת לעם" ואפילו בלי חניון מזהם ומיותר מתחתיה, שגם על זה נאבקנו, ושכנראה היה גובה מחיר עוד יותר כבד מהעצים האדירים שבכיכר.
אני לא מצליח להבין איך החזון של כיכר ירוקה ובת קיימא עוברת דרך כריתתם של 11 עצים בני 80 שנה שסופחים כמויות אדירות של זיהום ומייצרים ביחד כ- 8000 ק"ג חמצן בשנה, לא מעט בעיר מוכת זיהום אויר כמו תל אביב.
השבוע הבחנו כי על כל העצים המיועדים לכריתה שמו את השלט "עץ לשימור". בדקנו וגילינו שהעירייה לא שינתה את תכניותיה ושאין באמת כוונה לשמור עליהם. אנחנו נשארנו עם התעלומה שנראית כמו הזיה צינית ומקוממת שסיפקה לנו תזכורת להמשיך במאבק ולדרוש את שינוי התכנית הקיימת יחד עם מעורבותם של אנשי תכנון חיצוניים שיוציאו את משרד אדריכל העיר מהפלונטר.
רגע לפני שאנחנו ממשיכים במאבק להצלת העצים בכיכר כנראה שמותר לחגוג את ההצלחה של הנמכת הכיכר ולהביע הרבה הערכה ואהבה למלא אנשים טובים שלקחו חלק בהובלה של המאבק הזה שבתקווה ישנה את חיינו בעיר לטובה ואולי גם יצליח לשנות את תפיסות העירייה ביחס לשיתוף ציבור וביחסה לעצים עתיקים. האנשים שנלחמו למען הנמכת הכיכר הם האנשים שנלחמים היום על חייהם של העצים בכיכר דיזנגוף ועל חייהם של אלפי עצים נוספים ברחבי תל אביב ובכל גוש דן. אחלו להם ולנו בהצלחה. העצים העתיקים הללו צריכים אותנו לא יותר משאנחנו צריכים אותם.
כותב המאמר הוא מנכ"ל ארגון הסביבה "מגמה ירוקה" וממובילי "החזית להורדת כיכר דיזינגוף"
